הקונסרבטוריון הוירטואלי

[stockhausen]

מה דעתכם?

הרבה פעמים שמעתי את הטיעון, כלפי אנשים שמקדישים את כל זמנם לאימון "תקועים בין 4 קירות", שבסופו של דבר זה יפגע בהם, מכיוון שבגלל שהם לא עוברים שוב דבר בחיים שלהם, לא יהיה להם מה "להגיד" באמצעות המוזיקה, וזה יפריע להם להגיע לרמות הבאמת גבוהות.
או שאמרים על מישהו שלא מפתיע שהוא לא כל כך מוזיקלי, כי הוא גדל עם כפית זהב בפה, לא היו לו חיים קשים, הוא לא בוגר מבחינה רגשית.

אני תוהה לגבי הנכונות של זה. בסך הכל, מוסיקה היא עדיין אמנות בפני עצמה. למה שיהיה קשר בין רגישות מוסיקלית, היכולת לבצע יצירה בצורה יפה, משכנעת מרגשת, לבין רגישות חברתית, או נסיון חיים בתחומים שלא קשורים למוזיקה?
האם פרשיית אהבה נכזבת בעברו של אדם באמת תשפיע לטובה על הפרשנות שלו לסונטה של בטהובן?
ע
ד כמה זה נכון לדעתכם, כיצד זה משפיע ובאילו מקרים?

[well-tempered]

סופר מפורסם אמר פעם: "אם ברצונך לשפר את אמנותך, שפר את חייך"

נראה לי שזה אומר הכל. מה שאתה מוציא בנגינה הוא מן סוג של מטען. וצריך למלא את המצברים עם חוויות חיוביות ומענינות. מהבחינה הזו, עדיף להתאמן פחות ולעשות דברים שממלאים אותך מבפנים יותר. אני מבין שהשאלה שלך לא נוגעת לאימון באופן לא נכון, שפוגע ברמה אחרת, שהוא סתם הרגל רע, אלא, בהנחה שכל הזמן מנוצל באמת לעבודה. (ולא רק לנגינה שוב ושוב של הקטע עם הטעויות)

אמרו על מנדלסון אם אני לא טועה, שהוא גדל עם כפית זהב בפה ושזה משתקף במוזיקה שלו. על כל פנים, ברור שיש השפעה של מידת הבגרות של אדם על המוזיקה שהוא יוצר או מבצע. לא חייבים לעבור חיים קשים מבחינה כלכלית בהכרח, אבל יש חוויות מעצבות שכל אחד אחד עובר בדרכו לבגרות. אם זו הבנה שהוא לא יחיה לנצח או התמודדות עם אבדן של חבר או קרוב משפחה או עם כך שהעולם לא מתנהג כלפינו כפי שהיינו רוצים.


לא רוצה לומר "טוב יותר", בנוגע לפרשנות לסונטה של בטהובן אחרי משבר רגשי מסוג מסוים... השאלה היא מה אנחנו עושים עם הסבל שלנו, האם אפשר לתעל אותו לאפיקים יצירתיים? אם לאדם יש כאב אמיתי שהוא יכול לבטא במוזיקה, אנשים אחרים יכולים גם להתחבר לזה. זה יכול להעשיר את הביצוע, בהחלט, להפוך אותו ליותר עמוק, או מורכב.

האם אנחנו מנסים להגיע לאידיאל של "הכי טוב" כשאנחנו מנגנים? מה זה "הכי טוב"? אולי תאמר שחלק מההגגדרה שלביצוע טוב הוא היכולת להגיע לכמה שיותר אנשים והדרך לעשות זאת, בין השאר, היא על ידי התבגרות...

כך אני מבין זאת, על כל פנים.

[holst]

אני לא חושב שיש איזהשהו קשר לפרשית אהבים נכזבת (או משהו מתקתק דומה) לבין האפשרויות השונות של הפרשנות.

דבר ראשון, גם אנשים שמתאמנים שבע שעות ביום יכולים לקיים חיים חברתיים. בקשר לארבע עשרה שעות אני לא יודע. המעבר של חוויות שונות בחיים לא ממש עזר לי בנגינה של קטע כלשהו, כמו שהלמידה על מוסיקה, עבוד העם מורים שונים, הקשבה ליצירות וכד' עזרה לי. לדעתי חוויות כאלו או אחרות יכולות דווקא לעודד להתאמן יותר.

אחד מגדולי המוסיקאים של המאה שעברה, יאשה חפץ, היה ידוע בחרישתו האין סופית שעמדה (על פי האגדה... אולי זה אמיתי) על 14 שעות ביום. ועד כמה שידוע לי הוא אחד מהמוסיקאים היותר גדולים.

מנדלסון שגדל באמת עם כפית של כסף (תרתי משמע...) בפה היה לאחד מהגאונים של תקופתו, והיצירות שלו מגיעות לרמות שבני תקופתו לא נגעו בהן. הוא לא עבר ילדות קשה, בעיות כלכליות, אהבות נכזבות (שהשפיעו עליו לפחות) וכו' וכו', ובכל זאת כתב יצירות נוגעות ללב כמו הקונצ'רטו לכינור, השירים ללא מילים, הרביעיות, וכו' וכו'. עד שנות ה-90 של המאה ה-18 היידן לא ממש יצא מתחום הנסיכות החביבה שלו, חווה נישואין כושלים, ובכל זאת הייתה לו השראה ללא גבולות.

בתכל'ס תמיד יהיו נגנים שיחפשו את הדרך הפשוטה יותר. למשל ע"י לעשות חיים וכך להיות מוסיקאים ונגנים יותר מוצלחים. הלוואי וזה היה ככה. אני, בכל מקרה, מאמין בעבודה הקשה.

[guysoft]

אני חושב שאפשר לעבוד קשה וגם להנות מחיים חברתיים. הכול תלוי בצורה בה ניגשים אל העבודה.
אני בטוח, לדוגמא, שמי שעובד עם תיזמורת מפתח את היכולת שלו לנגן וגם את היכולת החברתית שלו. נגינה בייחד נותנת קשר מיוחד...

[Dombi]

עידן יאשה חפץ אומנם חרש אבל לפי הסיפור הזה אתה תבין מה יצא מזה:

יום אחד באו אל יאשה חפץ ואמרו לו "יאשה, יש לך איזה חבר מזמן התיכון שרוצה לראות אותך" (או משהו בסגנון).
אז יאשה ענה בתגובה "זה בלתי אפשרי, אין לי חברים".

[EmmanuelOboe]

אני חושב שיש קשר.

לדעתי, כשאתה עובר חויה שנחרטת בלבך כמו חויית התעלות מלעמוד על קצה הר גבוה בסוף יום טיול, או שיברון לב וכעס עמוק, אתה לומד להכיר מה הרגשות האלה עושים לך, אתה לומד לזהות אותם יותר טוב.

ככה אתה יכול לאחר מכן להביע את אותו הרגש בנגינה שלך יותר טוב. ברור שלכל אחד היה כעס מתישהו בחיים שלו שהוא יוכל להביע, אבל אני חושב שמי שחווה כעס ממש עמוק יוכל לנגן קטעים סוערים בצורה משכנעת הרבה יותר.

בכל מקרה, אני ממש ממש לא ממליץ להתאמן המון על חשבון חיים. תחיו! זה חשוב! תשקיעו ברגשות שלכם, בגוף שלכם, בצרכים שלכם, בדברים שמעניינים אתכם... אם לא עכשיו, מתי? אל תפספסו את ההזדמנות.

[טל כץ]

קיימת מן מחשבה מוטעית שכזו לגבי ביצוע אמנות.
אתם צריכים להבין שאין שום קשר בין איך שאתה מרגיש לאיך שאתה מבצע יצירה.

כשמבצע מבצע יצירה, הוא לא אמור להתעסק ברגשות שלו. הוא לא מוציא את הרגשות
שלו החוצה ומספר לקהל כמה שבא לו לבכות. כשאתה מבצע יצירה אתה מבצע את מה שרצה
המלחין להביע לא את מה שאתה רוצה להביע.
זה שאנחנו מתחברים למוסיקה, זה שאנחנו נהנים מהעבודה שלנו ואוהבים לנגן זה משהו אחר.
אבל כשאנחנו מבצעים, אנחנו נותנים פרשנות ליצירה מסויימת אך בגדר ההבנה שלנו מתוך נקודות המלחין.
אתה יכול להוציא כמה רגשות עצמיים שלך שאתה רוצה, אבל זה בטח לא יהיה מוסיקלי וזה גם לא ישמע משהו.
המכשול הגדול למבצע שאם עוברים אותו זה אכן דבר נפלא זה שלא משנה עד כמה רע אתה מרגיש
ביום מסויים אתה עדיין צריך לנגן טוב, וזה קשה.

מה שאני כן חושב זה שבן-אדם שלא מתחבר למוסיקה שאנחנו מתעסקים בה, גם יבצע אותה בצורה פחות עניינית.
אני חושב שאכן מבצע צריך להיות מחובר למה שהוא עושה, להתחבר למה שהמלחין רצה וכתב,
בכדי למצוא את הדרך הטובה ביותר בשבילו לבצע יצירה.
לנגן בחוץ כמה שיותר עם כמה שיותר הרכבים ומוסיקאים אחרים זה החלק של הנסיון.
זה חלק חשוב ביותר מלהפוך למבצע טוב יותר גם כן.

בכל אופן,
גם אנשים לא רגישים יכולים להיות מוסיקליים. להציג יצירה בצורה עניינית ומוסיקלית.

הרעיון פה הוא לתת לקהל מה שהוא רוצה לשמוע, והקהל לא רוצה לראות אותי בוכה בגלל שהכלב שלי נדרס ביום הקונצרט.

אגב,
גם מה שהמלחין כתב לא בא מתוך איזו שהיא הוצאת מטענים רגשיים עצמיים.
עד שהגענו לשלב הזה בכל אופן.
זה לא מעניין את קהל היעד. הרעיון פה זה שיהיה לך משהו להגיד על משהו מסויים ולכתוב על זה.

[well-tempered]

מה שאתה אומר טל, מתאים לי לאחת משתי האסכולות למשחק. הראשונה, הבריטית, אומרת שיש להתייחס לכך כמו מקצוע. ובלי קשר למצב רוח אתה צריך לתת שואו. והשניה, אומרת שאתה צריך להתחבר למה שאתה עושה באופן טוטאלי, לחיות את זה.

אני חושב ששתי הגישות לגיטימיות.

אבל לא דובר פה בכלל על זה, נראה לי. דובר על ניסיון חיים מסוים שנצבר, שכולל בתוכו קשת מסוימת של חוויות ורגשות ועיבודן. והוצאה של זה בנגינה. לא באופן של "חברה שלי זרקה אותי, אני מרגיש מעורער, בוא ננגן איזה קטע מטורף של שומן". האמת היא שזה מורכב משני דברים. האחד, לעבור תהליך של התבגרות, שקשור בדרך כלל גם לכאב.
והשני, לסוג של מטען יצירתי שצריך למלא כל פרק זמן מחדש (אצלי למשל, ללכת מדי פעם לטיול או להופעה, או למפגש חברתי עושה את העבודה).

כדי להביע משהו בכל תחום של אמנות, אדם נזקק לדימויים. זה לא אומר שביום הקונצרט הוא חייב להרגיש דבר מסויים, אלא שכדי לבטא סערת רגשות, למשל, אתה צריך לדעת להיזכר בכך. אתה צריך שיהיה לך זיכרון כזה, שתוכל לשוב אליו. כך שתוכל לשלוף אותו בעת הנגינה. אם לא תרגיש ולא תחווה דבר בחיים שלך, גם לא יהיה לך מה לומר. אין ספק שיש כאן משהו הדדי. אם תצא ותשוטט בעולם, ולא תתאמן ולא תלמד לנגן, לא תדע לנגן, לא תדע להביע שום דבר ממה שחווית. זו עבודה לא פשוטה למצוא דימוי מתאים ליצירה. והמודעות הזו, של החיפוש אחר דימוי בחיים עצמם, היא חלק נכבד מהענין.

בכל מקרה, אני מאמין שאצל כל אחד זה כך, בין אם הוא משתמש במילים האלו ובין אם הוא עושה את זה באופן לא מודע.

[טל כץ]

אם כך לביא, לכל בן-אדם יש רגשות. וכל אחד מכיר את הרגשות הללו גם אלה שמתאמנים הרבה שעות בין ארבעת הקירות. כולנו בני-אדם ואנחנו יודעים מה הן רגשות.
לא כל אחד מתאים להיות מוסיקאי מבצע טוב. בדרך כלל למבצעים הטובים ישנה את ההבנה הזו
של הרגשות שמובעות ביצירה מוסיקלית מסויימת.
כמובן שיש גם את המבצעים שפשוט מנגנים את כל הצלילים כמו שצריך ומה שכתוב אבל קצת
חסר להם מן הרגישות הזו או המוסיקליות.
גם נכנס פה העניין של הטעם האישי.

אני חושב שלא הבנת אבל למה אני מתכוון מספיק טוב.
שוב, אתה צריך להבין שאם אתה מנגן מספר קונצרטים ויש לך את אותה היצירה לנגן.
אתה לא תנגן אותה בהתאם לאיך שאתה מרגיש באותו יום של הקונצרט כשבקונצרט יום
לפני כן הרגשת אחרת. היצירה היא עדיין אותה היצירה של אותו המלחין שניסה להביע משהו
ואת ההבעה הזו אתה צריך להעביר לקהל והקהל צריך להרגיש את מה שניסה המלחין להביע
ביצירתו האמנותית. מה שאומר שאתה מתייחס לדברים כגון צליל, קצב, מלודיה, הרמוניה וצבע.
האלמנטים הללו אחראים על האווירה המסויימת שהיצירה מנסה ליצור.

בנוסף לכך, אתה לא יכול להגיד שאם מנצח של תזמורת לא חווה מות ילדיו אז הוא לא יוכל
לבצע את הקינדרטוטנלידר של גוסטב מאהלר. לשם כך מאהלר כתב ביצירתו את הרגשות
המסויימים הללו. באלמנטים המוסיקליים. והמנצח מביא את הפרשנות שלו מהאלמנטים.
לא כולם יודעים איך זה כשהילדים שלהם מתים כי לא כולם חווים את זה.
אך אפשר להעביר את האווירה הטראגית הנוראית הזו דרך המוסיקה. באלמנטים שלה.
מי שחווה זאת, המלחין, ידע כיצד הוא רוצה להעביר זאת במוסיקה שלו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

כעת אני אמשיך ואוסיף דוגמא יפה מתוך כיתת אמן של Robert Sullivan, אסיסטנט חצוצרה ראשונה
בתזמורת קליבלנד בעניין ה Making Music.
אני אכתוב במילים את מה שהוא מסביר שם ולמי שירצה יוכל לצפות בזה בוידאו באינטרנט בשביל
לראות גם את ההמחשה. זו דוגמא מאוד יפה וגם מאוד נכונה לפי דעתי.

אז מה שהוא מדגים ומסביר הולך ככה, ואני מצטט:

"כמה פעמים ביקשתם מתלמיד לנגן את הפרק השני מהקונצ'רטו של היידן לחצוצרה והם
מנגנים את כל התווים והם מבינים את הקצב אבל זה נשמע דיי משעמם, ממש משעמם, אז אני אומר, לא !
תעשה קצת מוסיקה, תהיה אקספרסיבי, ומה הם עושים ?"

(את הקטע הבא אני לא יכול להסביר כל כך טוב במילים כי הוא מדגים בנגינה. מה שהוא מדגים
זה בעצם את התלמיד כביכול שמנסה לנגן יותר מוסיקלי, אקספרסיבי. מה שהתלמיד בעצם
עושה זה שהוא מתחיל פתאום לזוז יתר על המידה ולנגן פתאום לא בקצב והפרייזינג נשמע גרוע)

והוא ממשיך:
"אני מצטער ! זה לא לעשות מוסיקה, זה לעוות את המוסיקה לחלוטין. זה מאוד חשוב שתשאר אקספרסיבי,
אבל גם שתהיה מדוייק בקצב באותו הזמן. זה חשוב גם שכשאתה מנגן ריתמי שלא תנגן במן הרגשה מטרונומית אלא לחשוב על לשמור על הפרזה,
למשוך\לבטא את הקו, למצוא את הכוונה האוריגינלית של המלחין למוסיקה שזה למשוך את הקו הארוך ולא תו לתו לתו או תיבה לתיבה לתיבה.
אני לא חושב שהמלחין ישב וכתב תו אחד, ואמר, המממ... זה יהיה טוב,
אולי אחר כך אני אשים לה, כן זה יהיה טוב. לא. היה לו רעיון בראש, והוא כתב את זה.
ואנחנו ננגן את זה ומישהו אחר יוכל לשמוע את זה, והומצאה שיטה שמאפשרת לנו המוסיקאים
לקרוא את היצירה ולהבין מה הייתה כוונת המלחין. אבל לעתים קרובות אנחנו מסתכלים על זה ואנחנו
לא מבינים למה הוא התכוון, ואנחנו קוראים מתו לתו לתו לתו. אז כשאני חושב על לנגן אקספרסיבי,
או מוסיקלי, אני מתחיל עם החצוצרה בקייס ואני מתחיל בשירה. בהתחלה אני אשיר לעצמי ואז
אשיר בקול, ואני אגיע למה שבשבילי זה המוצר המוסיקלי הגמור בגדול. רעיון המלחין.
אז, אני אפעיל את המטרונום ואוודה שאני מנגן בקצב אבל שאני מנגן אקספרסיבי..."

(ואז הוא מדגים איך שהוא מנגן את מספר התיבות הראשונות של הפרק השני מהקונצ'רטו של היידן לחצוצרה)

את הדוגמא הנ"ל אתם יכולים לראות כאן:
http://www.yamahaartistmodel.com/index2.html

בפינה השמאלית למטה יש כפתור Launch ושם יש Robert Sullivan תחת Making Music.

תהנו !

[sariela]

טל אני מסכימה איתך בכל מה שאמרת, אבל אני חושבת שהכוונה של האנשים כאן היא יותר לגבי חוויות שמעצבות את האדם מסביב לנגינה - כאלו שלא קשורות אליה ובאופן מסויים "מתלוות" או "יוצאות" החוצה בזמן הנגינה.

ודעתי האישית היא שנכון שבמוסיקה צריך לדעת להוציא את המוסיקה בלי כל קשר להרגשה כללית או לעייפות. אבל שמעת את המשפט "כמו שהוא נראה ככה הוא מנגן?" אני כן חושבת שבאיזה שהוא אופן אדם חי כמו שהוא מנגן. אני לא חושבת שזה אומר שמי שיוצא יותר , מבלה יותר או לחילופין - מתמודד עם טראומות קשות, או חווה מחסור כלכלי (סתם דוגמאות) ינגן בהכרח יותר מוסיקלי או יותר טוב כי "יש לו אופי" - הנגינה קשורה לנגינה ובין אם מנגנים 4 שעות או 14 שעות ביממה עדיין צריך לדעת איך לעבוד, ואיך להוציא את המקסימום מהיצירה - איך להוציא את המוסיקה ואת מה שהמלחין כתב.

מה שכן - בגלל זה שאנחנו בני אדם ולא מכונות אני חושבת שאי אפשר להתנתק לגמרי מאירועי היום או החיים בזמן נגינה, ואפילו אם יש אנשים שמצליחים לעשות את זה בתת מודע כל אחד מאיתנו מתחבר גם למה שעבר עליו בזמן אמונים ולכן יש איזה קשר בין האופן שבו אתה חי את החיים לבין הצליל שלך כמבצע לדוגמא, ולעוד כל מני דברים שקשה לי להסביר אותם במילים, זה קשר ברמה הרבה יותר עמוקה מאשר רק "מוסיקליות" או "אופי"... יש איזה שהוא חוט שמקשר בין החיים שלי לבין איך שאני מנגנת. אבל זה לא העיקר.

אבל אני לא הולכת לחפש חוויות "מעצבות" - במקרה שלי, בחיים שלי עברו עלי מספיק חוויות כאלו ולכן אני לא מרגישה שאם אני אלך עכשיו להודו לחודש אז אח"כ אני אנגן יותר טוב כי אני אראה עולם וילדים רעבים וזה יהיה לי נורא נוגע ללב, אלא שאני מעדיפה לשבת ולנגן ולהתקדם בזמן הזה, כי כמו שעמנואל אמר - הזמן הזה לא יחזור יותר ולכן מבחינתי חשוב להשקיע אותו במה שהכי חשוב לי.

אני גם מאלה שמאמינים בעבודה קשה

[טל כץ]

אני לא שולל פה את הדעות של אף אחד.
כמו שמשיחותי הפרטיות עם לביא במסנג'ר אמרתי לו שאני מבין מצויין למה אתם מתכוונים.


כמובן שלנגן את הצלילים במקום ובקצב זה לא הכל. לא כתבתי רק על זה.
אני גם לא חושב שלכל אחד מתאים להתעסק בביצוע מוסיקה קלאסית.
כלומר, כל אחד יכול להתנסות בזה אם הוא רוצה, אבל לכל אחד יש את מה שנדרש בשביל להצליח בזה.

בהחלט אפשר למצוא בכל מבצע את המשהו שלו שמייחד אותו כמבצע.
אחרי הכל אנחנו לא כולנו נשמעים אותו דבר וכל אחד מבצע יצירה בצורה קצת שונה.

אכן אנחנו מוצאים עצמינו מתחברים לנגינת מבצע מסויים.
אנחנו מקבלים צמרמורת בגוף ופשוט נדהמים מאיך שהוא עושה את זה ולא תמיד מסוגלים להסביר את זה כי זה פשוט זה וזהו, אין מה להסביר.
כל אחד מאיתנו אוהב\מתחבר לאיזה אופי או תכונות מסויימות אצל המבצע האהוב עלינו,
אם זו הגישה של מישהו לחיים שאנחנו מתחברים אליה ואנו רואים איך היא עובדת בחייו כמבצע.

[holst]

אני מסכים עם מה שטל אומר (תזכרו את הרגע הזה טוב טוב).

אני גם חושב שיש בעיה עם ההגדרה להשראה.
לדוגמא: לאחר חוויה בעלת עוצמה, נאמר מסע סביב העולם, שברון לב וכד' מוסיקאי מסוים חוזר לו הבייתה אחרי שמשהו בו השתנה.
החוויות שהוא עבר נותנות לו השראה לנגן\לשיר\לכתוב, לאו דווקא לפי אותה חוויה שעבר, אלא השראה פשוט ככה, באופן כללי. רצון עז ליצור, או הנאה גדולה יותר מהנגינה שלא צריכה להיות קשורה למושא החוויה.