עמוד ראשי הקונסרבטוריון הוירטואלי
The Virtual Conservatory
 
 ביתבית   שאלות נפוצותשאלות נפוצות   חיפושחיפוש   רשימת חבריםרשימת חברים   קבוצות משתמשיםקבוצות משתמשים   StatisticsStatistics   הרשמההרשמה 
 כרטיס אישיכרטיס אישי   התחבר כדי לבדוק מסרים אישייםהתחבר כדי לבדוק מסרים אישיים   התחברהתחבר 

לודוויג ואן בטהובן-רגעיו האחרונים

 
שליחת הודעה חדשה   תגובה להודעה    עמוד ראשי -> קלאסיקה ורומנטיקה
צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה
Julius Ceaser
משתמש מתחיל
משתמש מתחיל


הצטרף בתאריך: 03/08/2005 ב- 07:57:29
הודעות: 54

הודעהנשלח: 04/08/2005 ב- 21:56:35    כותרת הודעה: לודוויג ואן בטהובן-רגעיו האחרונים תגובה עם ציטוט

לודוויג ואן בטהובן-רגעיו האחרונים


אף שגופו התמוטט, היתה רוחו מרוממת. בטהובן צלל אל מותו בחדווה מרוסנת כמשמצא בגסיסה פורקן כלשהו לייסוריו . לאחר שהנוזלים נוקזו בבטנו בפעם הרביעית ידע שהו ממש נוגע בסוף." Comedia finite est, plaudite amici" (בלטינית: ההקומדיה הסתיימה, מחיאות כפיים חברים), אמר לחברו. כשהביאו אליו את היין שביקש הפטיר: "חבל, חבל, מאוחר מדי". אלה היו מילותיו האחרונות. עוד באותו ערב נכנס לתרדמת, יומיים לא התעורר ממנה עד שבעיצומה של סופת שלגים ניעור לרגע מברק בוהק ורעם שהרעיד את הבית. הוא פקח את עיניו, נסע את ידו הימנית וקפץ אותה לאגרוף, כמו מתנגד בזעם לפקודת שמיים. ואז שבה ידו וצנחה על המיטה. לודוויג ואן בטהובן מת.
למחרת עברו על פני ארונו. ראשו של בטהובן נח על כרית משי לבנה. שערו הארוך סורק ועוטר בזר ורדים. "האם אני יכול לגזור קווצת שער שלו?", שאל הילד פרדיננד הילר את המורה שלו למוסיקה. המורה אמר:"כן", והילד שלף מספריים שהביא איתו, הרים קווצה עבה משערו הארוך והמאפיר של בטהובן,משך אותה מראשו וצנח לו תלתל. פרדיננד ידע מה הוא עושה. הזכרת הייתה חלק מבטהובן. אומנם לא הוא עצמו, אבל בכל זאת הוא. באותו רגע גמלה החלטה בליבו של פרדיננד הצעיר: תמיד יוקיר את קווצת השער, תמיד ישגיח על השריד של בטהובן.
ל"שערו של בטהובן", מאת ראסל מרטין(הוצאת אופוס), אפשר לקרוא גם גלגולו של תלתל. זה מסע היסטורי בעקבות אוצר שאבד ונמצא, סיפור על רמזים מוליכי שולל, על הליכה בעקבות סימני דרך מתעתעים. מוינה של המאה ה-19 לאמריקה של המאה ה-21. במשך יותר ממאה שנה עבר השיער מאב לבנו במשפחת פרדיננד הילד. נסע עם ההילרים לפריס, לפירנצה, לרומא, למילנו, לפרנקורט, לדרזדן. ראה את הטירוף הנאצי, התגלגל לדנמרק, נימסר לרופא מקומי שהיה מעורב במאמץ להציל יהודים, נמכר בסותבי'ס לשני אמריקנים. עכשיו הואנ נח ב"מרכז בטהובן" באוניברסיטת קליפורניה שבסן חוזה.
השיער הזה היה חכם כמו הראש שאותו עיטר. הוא קופסתו השחורה של אולי המלחין המשמעותי ביותר באירופה. אם באך נחשב למתמטיקאי של המוסיקה ומוצארט למשורר, בטהובן היה הפילוסוף. רעמתו האנרכיסטית הייתה מותג גאונותיו, סמל עוצמתו האמנותית האדירה, מטאפורה לתסיסתו האקסצנטרית, המבעבעת. השער הזה סוחף אותך לעולם כואב, מעונה ודומם.לטף אותו והתחבר לייסוריו של גאון מוסיקלי חירש. לאיש שסבל מאבנים בכליות, שנמק בצהבת,שהתפתל מדלקות בדרכי העיכול ולמרות הכל התעקש ליצר מוסיקה על-אנושית.
לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770 בבון ונקרא על שם סבו. אמו הייתה בתה של מבשלת בארמון, אביו היה קאפלמייסטר(מנצח מקהלה) נחוש ואלכוהוליסט אמביציוני. כשהיה שב מלילות שכרותו היה גורר את לודוויג הקטן ממיטתו, מאלץ אותו להתאמן בנגינה בפסנתר. אבל המפגש בין אכזריות האב וכשרון הבן היה פורה. המגזין "דר מוזיק" כותב ב-1783: "הנער מנגן בפסנתר במיומנות ובעוצמה. הגאון הצעיר הזה וודאי יהפוך למוצרט השני". אבל מוצרט, ששומע אותו לראשונה, נשאר צונן כמו הדנובה בינואר. "יש בוינה עוד עשרות צעירים שמנגנים ככה", הפטיר אבחנה אנינה. לאחר שמת אמדאוס יוצא בטהובן להתבסס בוינה. "המוזה של מוצרט עדיין מבכה את תלמידה", כותב לו חבר, "היא מצאה מקלט, לא משכן קבוע, בהיידן הבלתי נדלה. בעבודה שקדנית תקבל את רוחו של מוצרט מידיו של היידן".
בדומה למוסיקה שהוא מתחיל ליצור גם אופיו נתון לטלטלות פראיות. הוא כפייתי בקשר לרחצה באמבט, אף שבשנותיו המאוחרות יתעלם מבגדיו המטונפים. הוא חמום מוח, מרוכז בעצמו, חסר טקט, חביב לעתים וגועלי בדרך כלל, יודע להיות חבר. וינה של תחילת המאה ה-19 היא מערבל חברתי שבו משתכשכים צלילים קופצניים, פאות לבנות ושמלות מרשרשות. בטהובן מתאהב בנשואות או בכאלה שמעמדן החברתי מונע ממנו כל אפשרות לקשר אמיתי. לא שלא היו פעמים שחשב שהנה זה קורה לו. "...נערה מקסימה ויקרה שאוהבת אותי ואני אוהב אותה. אני נהנה מרגעים מאושרים ובראשונה אני חש שנישואים יכולים להביא לי אושר". אף שלא ציין את שמה, כנראה מדובר בתלמידה בת 17 לפסנתר, הרוזנת ג'ולייטה גוויצ'ארדי. אך מעמדה הרם מסכל חתונה.
שנתיים אחר כך הוא מתקרב לאלמנה ג'וזפין ברונסוויק דיים, בתו של רוזן הונגרי. בטהובן מאבד את הראש. במכתביו הוא קורא לה: "אהובתי היחידה" . ג'וזפין מחבבת אותו. לא יותר. בקיץ 18112, בחופשה בטיפליץ שבבוהמיה, הוא מפתח יחסים עוגבניים עם זמרת האופרה אליה דבלד. אבל הסערה דועכת לאחר שצי חופשות שהם מבלים יחד. אחריה הוא מכרכר סביב אנטוניה ברנטאנו, רעיית איש עסקים מפרנקפורט. כשהיא חולה הוא מנגן שעות על הפסנתר כדי לעודד אותה. "אהובתי בת האלמוות", כתב לה במכתב שלא שלח, "אהבתך עשתה אותי המאושר והאומלל באדם כאחד ".
ייתכן שבטהובן קיווה שהאהבות הווירטואליות האלה יגללו את אומללות חירשותו הגוברת. "אספר לך שבתיאטרון עלי להתמקם די קרוב לבמה כדי להבין מה אומר השחקן", הוא כותב לרופא פרנץ ווגלר, "ושממרחק איני מסוגל לשמוע את הצלילים הגבוהים של כלי הנגינה, ובאשר לדיבור, מפתיע שאנשים שאנשים מעולם לא הבחינו בחירשותי. אבל מאחר שתמיד הייתי פזור נפש, הם מייחסים את קשיי השמיעה שלי לכך. לעיתים רחוקות אני יכול לשמוע מישהו שמדבר ברכות. אני מסוגל לשמוע צלילים. זה נכון. אך אימי מסוגל לחברם למילים. אבל אם מישהו צועק אני לא יכול לשאת זאת. רק אלוהים יודע מה יעלה בגורלי". וגורלו מר. ככל שנוקפים הימים חירשותו הולכת ומטריפה אותו. "אתם החושבים שאני עוין, עצבני, אבל כיצד הייתי מסוגל להודות בחולשתו של אחד החושים שאמורים להיות מושלמים אצלי יותר מאשר אצל האחרים. איזו השפלה היא בשבילי כאשר מישהו שעומד לידי שומע חליל מנגן במרחק ואני לא שומע דבר. או שמישהו שומע את שירת הרועה ואני לא. מקרים כאלה מביאים אותי כמעט לייאוש. לא נדרש עוד הרבה כדי שאטול את חיי במו ידי. רק אמנותי מנעה מבעדי לעשות כן. נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם לפני שיצרתי את כל מה שאני חש בתוכי, לכן אני חס על החיים האומללים הללו."
חודשיים לפני יום הולדתו ה-32 היה לודוויג ואן בטהובן אחוז ודאות מלודרמטית שחייו מגיעים לקיצם. בעשור מאז שבא לוינה נחל הישגים כבירים. השתלבות באליטה התרבותית, מוניטין כפסנתרן הטוב ביותר שוינה ראתה מעודה ופרסום גדול כמלחין.
את הסימפוניה השלישית הוא משלים תוך ארבעה חודשים והיא שמבדילה בבירור את סגנונו מאלה של היידן ומוצרט. זאת תהיה יצירה שתדון בהרואיזם הנשגב, בניצחון על הכאב. יותר ויותר הוא נוטה להשתכנע לקרוא לה "בונפארטה". אבל ב-1804 הוא שומע שנפולאון הכתיר עצמו לקיסר. בטהובן קורע בזעם את שער הפרטיטורה, צורח: "אז גם הוא לא יותר מאדם רגיל", וקורא לסימפוניה הגדולה שלו "הרואיקה".
בפבואר1805 היא מבוצעת לפני קהל והיא חדשנית וגדולה מכדי לקבל את השבחים הראויים לה. "זאת בעצם פנטזיה נרחבת, נועזת ופראית", מצהיר בהסתייגות ה"אלגמיינה מוזיקלישה צייטונג". נפולאון המתגורר באותם ימים בארמון שנברון שבוינה, נוקם בו כשהוא מעלה את האופרה "פידליו". הקיסר לא אוהב את העלילה, אסיר פוליטי ספרדי שאשתו המחופשת לגבר מצילה אותו מהכלא. קציניו קובעים שפידליו היא שעמום המחץ, האופרה יורדת אחרי שלוש פעמים וקמה לתחייה רק לאחר שבטהובן מסכים לקצץ אותה. למרות הכישלון הנקודתי הזה, הערצה אופת את האיש בעל הרעמה הפרועה. "אור הגאונות מאיר את מוחו כמכת ברק" מגדיר אותו גתה, הדומע כשהוא שומע את הצלילים, אך בטהובן נעלב. במקום בכי הוא רוצה מחיאות כפיים. "לך, גתה, אני לא ארשה דבר כזה. אם אינך מכיר בי ומחשיב אותי כשווה לך, מי כן?". לא רק שגער בגתה, גם נהג בו בגסות רוח. "לרוע המזל הוא אישיות פראית וסבור שהעולם מתועב", יסביר אחר כך המשורר, "עם זאת קל לסלוח לו ולרחם עליו משום ששמיעתו נוטשת אותו".
עכשיו חירשותו מוחלטת. הוא משתמש בחצוצרות שמע, בעיפרון שאחז בין שיניו לחץ על הפסנתר כדי לוש את הויברציות. אחרי שלוש שנים משלים בטהובן את המיסה "סולמניס", יצירה שהחשיב כטובה ביותר שלו. בערב אביבי של ה-7 במאי 1824 הוא מנגן בוינה פרקים מהמיסה ואת התשיעית. כשהתופים רועמים פורץ הקהל בתשואות. ארבע פעמים קוטעות מחיאות הכפיים את המוזיקה, עד שמפקד משטרה צועק: "שקט בבקשה". כשבטהובן מסיים עפים הצופים מכורסאות הקטיפה, התשואות רועמות כפגזי תותח. והוא לא שומע כלום. רק עומד ליד כן התווים וסוגר את הפרטיטורה. עד שסולנית הקונטראלטו אוחזת בזרועו ומסובבת אותו לקדמת הבמה, שלפחות יראה את הוינאים המכושפים. אבל בטהובן הביט בהם בפנים חסרות הבעה. לבסוף נעתר להם וקד קידה, לא עמוקה מדי. זאת תהיה הפעם האחרונה שיעמוד על במה להודות לקהל.
"אני יורק כמות גדולה של דם והקיבה שלי נחלשה באופן מבהיל", הוא כותב באביב 1826. עכשיו שערו אפור. עיניו כואבות. הוא לא מסוגל לשמוע דבר. הבטן בוגדת והמעיים תופת. הוא שותה בקבוק יין כל ארוחה, מקווה שכך יכאב פחות. "מצאתי אותו עצבני מאוד וצהוב בכל גופו", יכתוב אנדריאס ואורוך, פרופסור לפתולוגיה בבית החולים של וינה, "התקף זעם חמור איים על חייו אמש. רועד ומצטמרר הוא התקפל לשניים בגלל הכאבים שהשתוללו בכבדו ובקרביו. הפצרות של חבריו השקיטו את המהומה הנפשית המאיימת. אבל המחלה המשיכה להתקדם בצעדי "ענק". מנקזים נוזלים מגופו. מצעיו ספוגים במי עצמו. קערת עץ גדולה מלאה עד גדותיה מונחת מתחת למיטתו. מקקים מתבייתים על הסירחון. והוא ממשיך לכתוב מוסיקה.
"בבקשה שלח לי כמה דובדבנים מבושלים", הוא מבקש מבעל הבית, "אבל מבושלים בצורה פשוטה בלי לימון". בקשה תמה כשל ילד. בין המבקרים את בטהובן בימיו האחרונים גם פרדיננד הילר ומורו יוהן הומל. "ללא ספק אעלה בקרוב לשמיים", אומר להם החולה. הם באים אליו שוב ב-23 במרס 1827, שלושה ימים לפני מותו. "הוא שכב חלש ואומלל ונאנח. שום מילה לא עלתה על שפתיו". הפעם הבאה שייפגשו תהיי לאחר מותו. בחוץ השתוללה סערת השלג ובטהובן שכב בארונו המצוחצח. שערותיו נשרו פזורות מרקותיו. הילר פרדיננד גוזר פיסת היסטוריה.




עבדכם הנאמן,
J.C

August 3, 2005

_________________
"האמנות קנאית היא, ואם יש לו לאדם גאוניות לציור, לשירה, למוסיקה, לארכיטיקטורה, או לפילוסופיה, הוא יהיה בעל רע ומפרנס גרוע". (ראלף וולדו אמרסון)

"לא ידעתי גאון שלא היה צריך לשלם, בכאב או בפגם פיזי או רוחני, עבור מה שהעניקו לו האלים". (מקס בירבום)
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי MSN Messenger
Dombi
מנהל ראשי
מנהל ראשי


הצטרף בתאריך: 09/04/2004 ב- 15:42:43
הודעות: 2414
מיקום: ירושלים

הודעהנשלח: 04/08/2005 ב- 23:37:29    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

יוליוס.... בבקשה תציין מאיפה לקוח הקטע הזה שלפי מה שאני רואה העתקת בשלמותו.
אם לא תציין זאת אני חושש שנצטרך להוריד אותו כי זה די הפרת זכויות יוצרים.
אלא אם כן תגיד לנו שאתה כתבת את זה ואז תקבל מחיאות כפיים.

_________________
Wunderlicher Alter, soll ich mit dir geh’n?
Willst zu meinen Liedern deine Leier dreh’n?
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל MSN Messenger
Julius Ceaser
משתמש מתחיל
משתמש מתחיל


הצטרף בתאריך: 03/08/2005 ב- 07:57:29
הודעות: 54

הודעהנשלח: 05/08/2005 ב- 00:17:33    כותרת הודעה: אמונה. תגובה עם ציטוט

חברי ההנהלה, קוראים וכותבים, אני מבין ללבכם.
ואני מבקש את אמונכם, רק הפעם.
אני כתבתי זאת. בכיתה י"א...
במהלך כיתה י"א הגשתי בקשה להגשת עבודה בהיסטוריה והנה אני מביא לפניכם קטע קטן מעבודתי...
נושא העבודה (למתעניינים וחשדנים) היה: השפעת בטהובן(המוסיקה שלו) על יצירותיהם של ברהמס, רחמנינוב ושוסטקוביץ'.

במידה ואתם המנהלים מסירים מאמר זה, אחרי דברתי הכנה כל כך יהיה זה סימן לכך שאיני רצויי כאן.

תודה מראש על האמונה.
עבדכם הנאמן,
J.C

_________________
"האמנות קנאית היא, ואם יש לו לאדם גאוניות לציור, לשירה, למוסיקה, לארכיטיקטורה, או לפילוסופיה, הוא יהיה בעל רע ומפרנס גרוע". (ראלף וולדו אמרסון)

"לא ידעתי גאון שלא היה צריך לשלם, בכאב או בפגם פיזי או רוחני, עבור מה שהעניקו לו האלים". (מקס בירבום)
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי MSN Messenger
Dombi
מנהל ראשי
מנהל ראשי


הצטרף בתאריך: 09/04/2004 ב- 15:42:43
הודעות: 2414
מיקום: ירושלים

הודעהנשלח: 05/08/2005 ב- 00:46:03    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

אם כך כמו שהבטחתי...
מוכה כפיים

_________________
Wunderlicher Alter, soll ich mit dir geh’n?
Willst zu meinen Liedern deine Leier dreh’n?
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל MSN Messenger
shaked_shammah
משתמש עם עתיד
משתמש עם עתיד


הצטרף בתאריך: 22/04/2005 ב- 12:07:28
הודעות: 303
מיקום: בבית

הודעהנשלח: 05/08/2005 ב- 01:41:08    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

אני חייב לומר שהקריאה היתה מרתקת.
תודה רבה יוליוס!

_________________
PEACE, שקד.
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל
sariela
משתמש באימונים
משתמש באימונים


הצטרף בתאריך: 18/06/2004 ב- 18:19:45
הודעות: 175
מיקום: תל-אביב

הודעהנשלח: 05/08/2005 ב- 20:10:56    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

מדהים!!!
מוכה כפיים מוכה כפיים מוכה כפיים
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל
Mico
משתמש עם עתיד
משתמש עם עתיד


הצטרף בתאריך: 02/11/2004 ב- 10:02:44
הודעות: 471
מיקום: מדינת היהודים

הודעהנשלח: 05/08/2005 ב- 20:32:25    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

Way to go, man!!!! מאוד שמח
מוכה כפיים מוכה כפיים מוכה כפיים

_________________
NI!!! Nobody expects the SPANISH INQUISITION!!!!!
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל Yahoo! Messenger MSN Messenger
Ylock
פותר חידון המלחין השבועי
פותר חידון המלחין השבועי


הצטרף בתאריך: 11/07/2005 ב- 17:04:00
הודעות: 676
מיקום: נ"צ 59

הודעהנשלח: 06/08/2005 ב- 20:29:00    כותרת הודעה: תגובה עם ציטוט

אני מצטרף למחמאות, קטע מעניין ומלמד כאחד! מחייך

הערה אחת: אני קראתי, שבשלב מסוים מוצרט כן תפס את בטהובן הצעיר כפסנתרן מבריק; יותר מכל הפסנתרנים הוינאים האחרים. האם מה שכתבת היה רק לגבי הפעם הראושנה שמוצרט שמע את בטהובן? אולי בשלב מאוחר יותר הוא כבר הכיר בגאונותו?
חזור למעלה
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי שלח דואל
הצג הודעות קודמות:   
שליחת הודעה חדשה   תגובה להודעה    עמוד ראשי -> קלאסיקה ורומנטיקה כל הזמנים הם שעון ישראל (GMT + שעתיים)
עמוד 1 מתוך 1

 
עבור:  
אתה לא יכול לשלוח הודעות בפורום זה
אתה לא יכול להגיב להודעות בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול להצביע למשאלים בפורום זה
You cannot attach files in this forum
You can download files in this forum


Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group
Powered by phpBBHeb © 2002 phpBBHeb