ענף המדע המוסיקלי העוסק בכלי נגינה.

האורגנולוגיה מתחלקת לשני תחומים עיקריים: אורגנולוגיה שיטתית ואורגנולוגיה היסטורית.

האורגנולוגיה השיטתית היא תיאור כלים בצורה מקסימלית, ובאופן שבו ניתן יהיה לשחזרם באופן מעשי. למעשה ענף זה עוסק בחקר פרטיהם של מידות כלי הנגינה השונים, חלקיהם, הקשר בין החלקים, הפעלתם, השימוש בכלי, וידיעת תכונותיו האקוסטיות של הכלי.
האורגנולוגיה אינה מבחינה בין כלי תזמורת, כלים פרמיטיבים, כלים בעלי צליל יפה, צליל מכוער וכו’, אלא עוסקת במחקר האובייקטיבי ביותר שלהם.
חלוצי המחקר המדעי-שיטתי בארגנולוגיה היו המוסיקולוג החשוב קורט זאכס Sachs ואריך פון הורנבוסטל von Hornbostel.
הם חילקו את כלי הנגינה לארבע קבוצות עיקריות, וכל קבוצה לתת-קבוצה. הקבוצות העיקריות הן:

1. כלים קורדופוניים, כאלה שצלילם מופק ע”י מיתר.
2. אווירופוניים, כלים שצלילם מופק ע”י יצירת תנודות בעמוד האויר.
3. ממבראנופוניים, כלים שצלילם מופק באמצעות עור מתוח.
4. אדיופוניים, כלים שצלילם מופק ע”י הקשה על חומר אלסטי (מתכת, עץ וכד’).

האורגנולוגיה ההיסטורית דנה בהתפתחותם של כלי הנגינה, ובמקום אותו תפסו בחברה האנושית.
פרט לצד ההיסטורי, האורגנולוגיה ההיסטורית חוקרת גם את תפוצתו של כלי נגינה מסוים או דרך הפקה מסוימת בתרבויות שונות בעולם.

נכתב בעזרת הספר “מוסיקולוגיה” מאת דון הרן.