זרם במוזיקה של המאה ה-20, שמלחינים המשתייכים אליו שאבו מן הז’אנרים, הסגנונות והצורות שרווחו בתקופה הקלאסית ואף בראנסנס ובבארוק. מלחינים אלו יצרו שילוב בין אלמנטים מהעבר כגון: צורות, תכנים, עקרונות, סדר טונאלי, מרקם ועוד לבין מאפיינים חדשים ובלתי מוכרים כגון: שפה הרמונית, מלודית, ריתמית, תכנים, צורות, הבעה וכו’. כלומר, יצרו המשכיות לקלאסיקה ולא חיקוייה- כתיבה בתקופה הנוכחית תוך מבט לאחור. הזרם התפתח כתגובה לסגנון האישי והרגשני של הרומנטיקנים ומלחיניו נמנעו בכתיבתם מהתייחסויות חוץ- מוסיקאליות. מלחינים נאו קלאסיים: פרוקופייב, סטרווינסקי, הנדמית, פולנק ועוד.