החליל הוא כלי הנפוץ בכל תרבות וציוויליזציה בעולם. הוא קיים בשני אופנים עיקריים: חליל שהוא צינור הפתוח רק בקצהו האחד ובו האויר ננשף אל תוך פיה מחוץ לפה, ונשבר על אחת הדפנות – בעולם המערבי כלי זה ידוע בתור חליל צד, או פשוט בתור חליל. קיים גם חליל שהוא צינור בפתוח משני הכיוונים, כאשר תד אחד הוא הפיה אשר מוכנסת אל תוך הפה, והאויר שננשף נשבר על החור הראשון ובו משטח המתחדד לקראת קצהו – זהו כלי שמוכר בעולם המערבי בתור חלילית. לחלילית קיימות גרסאות נוספות בדמות אורגני-פה, שלהם כמה צינורות, והם יכולים להפיק יותר מכלי אחד בו זמנית. כלי נוסף הנפוץ כיום בעיקר בבלקן ובדרום אמריקה הוא כלי המכונה חליל-פאן, ולו כמה וכמה צינורות סתומים בקצה אחד, והאופן שבו נושפים לתוכם זהה לאופן הנשיפה בחליל הצד.

מכאן ואילך סיכום זה יעסוק בחליל הצד

החליל הוא אחד הכלים העתיקים ביותר, ובעל מבנה ואופן שימוש פשוטים מאוד. בגלל פשטות זו, החליל הוא כלי נפוץ בכל תרבות בעולם. השינוי בהופעותיו הוא זניח, ומתבטא במיקום החורים, במספר החורים (שבד”כ מספרם הוא שישה), אופן ההחזקה, הנשיפה וכד’. החליל כמעט תמיד עשוי מעץ. לעיתים הוא גם עשוי מעצמות של בעלי חיים. בכל התרבויות חליל הצד הוא כלי אשר מוחזק בזוית ישרה לעומת כיוון הנשיפה (אופקית לגוף לכיוון ימין), ויש בו חור אחד לנשיפה אשר ממוקם סמוך לקצה הסתום של החליל. בכל התרבויות החוץ-מערביות החורים ממוקמים בהתאם לפיזיולוגיה של כף היד והאצבעות. דבר זה אינו מאפשר פריסה רחבה של החורים לאורך החליל, ובד”כ מוצאים חלילים שלהם לא יותר מ-7 חורים, כאשר כמעט שאין חורים המיועדים לזרתות, ובטח שלא לאגודלים. האגודלים יועדו לתמיכה של החליל ולהחזקתו בזוית מסוימת. הצינור של החליל ברוב התרבויות הוא צילינדר, כלומר קוטרו לא משתנה לכל אורכו.

בתור דוגמא לחליל צד מתרבות חוץ-מערבית ניתן להביא את הבנסורי, שהוא חליל הודי, לא ארוך במיוחד (כ-30 סמ’ אורכו), והוא עשוי מבמבוק, ויש לו 6 חורים לאצבעות. צלילו נעים ודיי עמוק, ומזכיר צליל של חליל בארוק.

לכתוב על חליל הבארוק ועל החליל במאה ה-18 - מי שרוצה לעשות זאת בנתיים - מוזמן!

החליל המודרני בצורתו הסופית כמעט, הוצג לראשונה בשנת 1847 ע”י תיאובלד בוהם Theobald Boehm

לפני שהציג בוהם את חלילו, קרו כמה התפתחויות:
קודם כל, הצורך – לקראת סוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 ירדה קרנם של כלי הנשיפה, ושל החליל בפרט, וזאת משום שהם לא עמדו בדרישות לוירטואוזיות, ניקיון, אספרסיביות, עוצמה וכד’. הפרמטר האחרון, העוצמה, הוא אחד הבעייתיים ביותר בחליל, משום שצלילו של החליל אינו חזק במיוחד, וגוון הצליל אינו חודר. לאט לאט גדלה התזמורת הסימפונית, והצורך בהבעה דרך הצליל צמח לו בראשית התקופה הרומנטית.
חליל העץ שהיה בשימוש עד ראשית המאה ה-19 הפך להיות מיושן ולא מועיל. פרט לעובדה שצלילו של החליל באופן טבעי אינו חודר כמו זה של האבוב או החצוצרה, לחליל באותה תקופה היה גם צליל קטן וחלש. החליל גם לא יכול היה להכיל את האספרסיביות שנדרשה מנגנים סולנים. יכולת הויברטו בו הייתה מוגבלת, וכמו כן הגוונים שיצר בצלילו היו מועטים, וחסרי יכולת להעביר תחושת פאתוס והבעה. כמו כן מערכת האיצבוע הייתה מיושנת ולא מוצלחת, והדיוק האינטונטיבי של החליל היה עלוב, דבר שהרחיק ממנו מלחינים רבים (ביניהם מוצארט, שסלידתו בעצם הייתה מכך שרוב נגני החליל לא הצליחו לנגן נקי, ולא תמיד באשמתם).
חלילנים רבים, וכמו כן גם מייצרי חליל, הכירו את הבעיה הזו וניסו לפתור אותה. נעשו נסיונות שונים (לעיתים גם משונים) על מנת ליצור מנגנון איצבוע טוב יותר, יצירת צליל עשיר יותר וכד’. לעיתים היה ניתן להיתקל בפטנטים שאיפשרו 4 אפשרויות אצבוע לפה-דיאז, פטנטים שגרמו לצליל להיות חזק עד כדי גסות ודברים דומים מעין אלה.
תיאובלד בהם עסק בין היתר גם בייצור חלילים. הוא הכיר את בעיותיו של החליל, והחל לפעול על מנת לשפר אותו. ראשית כל הוא עסק בשכלול מנגנון האיצבוע. בוהם טען שלא ייתכן שמיקומם של החורים וגודלם ייקבעו עפ”י יכולותיו הפיזיולוגיות הטבעיות של הנגן. הוא טען שיש למקם את החורים אך ורק במיקום האקוסטי הנכון ביותר, ולחשוב על פתרונות על מנת שתהיה אפשרות לכסות את כולם, בכל שילוב אפשרי.
בוהם חישב את הגודל המדויק והאולטימטיבי של כל חור, ואת המרחק שלו מן החורים האחרים, על מנת ליצור סולם מכוונן ככל הניתן. לחורים הללו הוא התאים שסתומים (קלפות) שהיו גדולים מספיק (עד אז החורים היו קטנים מאוד, והתאימו לכיסוי ע”י האצבעות). לאחר מכן הוא חשב על כמה וכמה דרכים ופתרונות על מנת ליצור את מערכת האיצבוע האולטימטיבית, ויצירת מנגנון שבעזרתו ניתן יהיה ליצור כל קומבינציה אפשרית בין השסתומים ב-9 אצבעות בלבד. מנגנון זה נקרא מנגנון-בוהם, והוא משמש גם באבוב וגם בקלרינט המודרניים.
המהפכה הראשונה הגיעה בשנת 1832, בה הוצג לראשונה חליל זה, ונרשם עליו פטנט שהיה פופולארי בארצות מסוימות באירופה. בשנים שלאחר מכן הלך בוהם ללמוד אקוסטיקה באוניברסיטה של מינכן (שם הוא חי). מסקנותיו מלימודים אלו הובילו לעיצובו של החליל המודרני שמוכר לנו היום.

המודל של 1832

אחד ההבדלים הראשונים ששמים לב אליהם הוא שהחלילים עד בוהם היו עשויים מעץ, והחלילים אחרי בוהם הם ממתכת. דבר זה אינו מדויק כלל. כבר בראשית המאה ה-19 נעשו נסיונות ליצירת חלילים ממתכת, אך מאחר שהחלילים עצמם לא היו מוצלחים, הרעיון של יצירת חליל ממתכת לא תפס. ידוע שעוד לפני החליל של 1832 עסק בוהם בנסיונות של חלילי מתכת, מאחר שהוא היה צורף בזהב ובכסף. לבוהם עצמו לא הייתה העדפה מכרעת בנוגע לשאלת העץ או המתכת. החליל המודרני יוצר גם בגרסת המתכת וגם בגרסת העץ, ובשניהם השתמש בוהם.

המודל של 1847

בוהם שינה כמה דברים מהותיים במבנהו של החליל ובפרופורציות שלו. קודם כל הוא תמה על כך שמאמצע המאה ה-17 ועד המאה ה-19 אף אחד לא חשב להחליף את צורת הקונוס של החליל. החליל בצורתו המוקדמת הוא עבה בקצה העליון (של הפיה), והולך ומיצר לקראת הקצה הפתוח (הרגל). בוהם שינה צורה זו. הוא קבע כי גוף החליל יהיה צילינדר מושלם – כלומר, החלק שהחל מאמצע הראש, ועד לקצה הפתוח יהיה בעל קוטר זהה. עוד הוא קבע כי החלק העליון, החל מן הקצה הסגור (הפקק) ועד לאמצע הראש יהיה בצורת קונוס מתרחב, כלומר ההיפך מצורת החליל הישן. עוד הוא קבע, כי קוטרו של החלק הצילנדרי הוא צר מדיי, ועליו להיות רחב יותר. את הקוטר האידאלי הוא קבע על 1.7 ס”מ. בוהם המשיך לשנות את הגודל של החורים, עד להגיע למצב האידאלי. הוא קבע כי החליל מצלצל במיטבו כאשר החורים הולכים ומתרחבים ככל שמתקרבים לקצה הפתוח של החליל. עלויות הייצור של חליל כזה הן גבוהות מאוד, ולכן בוהם קבע סטנדרט של 3 גדלים של חורים: שלושת החורים העליונים יהיו קטנים, שאר החורים שעל גוף החליל יהיו גדולים, והחורים שעל הרגל יהיו גדולים מאוד. בוהם גם שיפר את החור שאליו נושפים, ויצר פייה מוגבהת ומעוצבת בצורה נוחה יותר לשפתיים. כמו כן הוא שינה את צורת חור הנשיפה מחור עגול-אלפטי לחור שהוא ישר בשתי הדפנות הארוכות, והולך ומתעגל בדפנות הקצרות והצדיות (חשוב לציין כי מידת האלפטיות היא עדיין לא קבועה כיום, וכי לכל חלילן יש ההעדפות שלו). בוהם עיצב עוד פרופורציות רבות וערך שינויים קטנים בכוונון. כך, בשנת 1847, לאחר עבודה רבה ומאומצת, הצליח בוהם, לגמרי לבדו, ליצור את החליל המודרני יש מאין. החליל הוצג באופן רשמי בלונדון בשנת 1851, ומאז ועד היום החליל הוא כמעט אותו חליל, למעט שדרוגים קטנים שהוסיפו חברות ייצור החלילים לאורך השנים.

עד שנות ש-60 של המאה ה-20 המודל של בוהם לא שונה כמעט כלל. אלברט קופר וקבוצת חלילנים אנגליים עמדו על כמה בעיות באינטונציה של החליל, והחלו להתאים אותו לסטנדרט של A=440hz (בעוד שהחלילים עד אז היו מכווננים עפ”י A=435). כיום מרבית החלילים מיוצרים עפ”י הסטנדרט של קופר.

נכתב בעזרת ספרו (הערוך) של תיאובלד בוהם