אחרי יציבות יחסית של המאות ה-12 וה-13. שלושה אירועים מרכזיים גרמו לזעזוע באירופה:

1. הסקיזמה: בנצרות הקתולית יש רק אפיפיור אחד שהוא נציג אלוהים עלי אדמות, שנבחר ע”י 70 קרדינלים (וצריך לזכות לפחות ב-2/3 מהקולות), הוא נבחר עד סוף חייו וסמכותו היא בלתי מוגבלת ולא מעורערת. יושב בותיקן שברומא ושולט על כל הקהילה הקתולית. ב-1305 מתחיל מאבק בין השלטון הרוחני האפיפיורי למלך של צרפת – פיליפ ה-IV, שהיה חזק מאוד ורצה להרחיב את שלטונו שלו. אורבן, הצרפתי במוצאו, נבחר לאפיפיור באותה השנה. זו היתה הפעם הראשונה שצרפתי נבחר כאפיפיור. פיליפ הפעיל לחצים עליו, כדי שיישמע לו, וכתוצאה מכך אורבן הפך להיות לא מקובל כל כך, כי הוא היה בעצם עושה דברו של המלך, “האיש שלו”. ב-1309 יצא אורבן להתארח בפריז אצל המלך, בדרכו לשם נתקע באוויניון Avignon ופיליפ אסר עליו להמשיך לפריז או לחזור לרומא. בעצם זו היתה אמתלה כדי להעביר את חצר האפיפיור קרוב אליו. כתוצאה מכך בין השנים 1309-1416 האפיפיור ישב באוויניון ולא ברומא. את האפיפיורים הבאים באביניון בחרה הפמליה המקומית ולא הקרדינלים. בשנת 1379 הקרדינלים ברומא בוחרים עוד אפיפיור שיישב ברומא, כדי שהעיר לא תישאר ללא אפיפיור. ב-1416 חזרה הפמליה מאוויניון לרומא. בעצם נוצר מצב שבו היו שני אפיפיורים מכהנים באותו הזמן. הדבר גרם לערעור אמונתם של האנשים בכנסיה הקתולית
2. המגפה: בשנים 1348-1351 מתפרצת מגיפה קטלנית באירופה. מתוך 90 מיליון אנשים נותרו 40 מיליון לאחר המגיפה במערב אירופה. עד היום לא ברור אם היה זה דבר/אבעבועות או סוג של שפעת. המחלה הגיעה מן המזרח, ככל הנראה מסין, ככל הנראה דרך העכברושים שהגיעו בספינה. מאיטליה התפשטה עד לסקוטלנד ואירלנד. תוך ימים ערים שלמות נמחקו. הגופות הסריחו מיד והאנשים האמינו שמן הריח נדבקים ולכן השאירו את הגופות מושלכות עד שהן השחירו – מה שהביא למגיפה את שמה “המוות השחור”. המגיפה ערערה את הביטחון שהיה לאוכלוסיה באמונה הנוצרית. צדיק ורשע מתו ללא אבחנה. הדבר גרם לרצון של אנשים להנות מן החיים כל עוד הדבר ניתן. לחגוג את החיים בפעם האחרונה.
3. המלחמה: בשנים 1338-1453 התנהלה “מלחמת מאה השנים” בין אנגליה וצרפת. רשמית הצרפתים ניצחו לבסוף, בגלל כיבושיהם, אך הניצחון לא היה חד משמעי. נסיכים מקומיים לפעמים נלחמו בו זמנית באנגלים ובצרפתים, היו נאמנים לשני המחנות יחד.

כתוצאה מכל אלה, מתפתחות הרבה מגמות חילוניות לצד האמונה שנמשכה. שאלות לוגיות, פילוסופיות ומופשטות שאינן קשורות בהכרח לאלוהים. דמויות חשובות מן התקופה: Francesco Petrarcha, Giovanni Boccacco de Cameron, Dante Alighieri. ספר בשם “סיפורי קנטרברי” שכתב בישופ גרם להדחתו מן הכנסיה, כי הוא עורר ספקות באמונה. בשנים 1315-16 יוצאת סאטירה על כל אנשי השלטון, הכנסיה והמלוכה בשם Roman de Fauvel לכל השליטים יש שם של חיה. מעין משל שכולם ידעו את הנמשל שלו באותה התקופה. בספר יש 167 קטעים מוזיקליים (של מוזיקאים שונים) מתוכם 32 מוטטים.

Phillipe de Vitry – היה כומר בדרגה גבוהה שחיה בצרפת בשנים 1291-1361. הוא היה גם מתמטיקאי, משורר ומלחין (פטררקה העיד עליו שהוא המשורר הגדול מכולם) 1321 – כתב חיבור בשם Ars nov notandi – אמנות התיווי החדשה. 1323 – מתמטיקאי בשם Johannes de Murris, כותב חיבור Ars novae musica. שני החיבורים התייחסו למערכת של פרנקו וקראו לה ars antiqua וטענו שאפשר לשפר אותה. פיליפ אמר שניתן לבנות את המערכת הריתמית באופן הבא:

החידוש הוא שניתן לחלק כל רמה לשתיים או לשלוש. השמות נותרים perfectio ו- imprfectio ואין אפליה לאף כיוון. יש שיוויון. בנוסף, גם את המינימה ניתן לחלק (אם כי רק לשניים), בניגוד לתיאוריה של פרנקו. יוהנס דה מוריס חידש עוד דבר, שאפשר לחלק ברוויס ישר לארבע מינימות.

פיליפ דיבר על מספר משקלים: 2/4, 3/4, 6/8, ו-9/8. עוד דיבר על עדיפות הטרצות על הקווינטות, שנשמעות ריקות מדי. מוזיקה פיקטה musica ficta – שימוש בסימני היתק כדי להמנע מטריטון. Jacques de Liege כתב ספר בעל 6 כרכים ב-1325: speculum musica. הוא טען שם ש-ars nova זה לא מושלם, ועדיף לכתוב בשיטה הישנה, ולא להשתמש בצלילי פיקטה.

חידוש נוסף ביצירות בתקופה: איזוריתם isorhthm – אירגון של תוים בתבניות מלודיות color וקצביות talia, החוזרות מספר פעמים ביצירה.

גיום דה משו Giullaume de Machaut – האישיות המרכזית בארס נובה. נולד במו. חי בשנים 1300-1377. קיבל חינוך של כומר אך ניהל חיים חילוניים והוא היה מזכיר של נסיך – יאן דה לוקסמבורג. בשנת 1346 נפל הנסיך במלחמת מאה השנים כשלחם עם הצרפתים, וגיום הפך להיות מזכירו של פיליפ ה-V עד לתחילת שנות ה-60 ואז הוא פרש ועבר לעיר ריימס, שם הוא חוזר לפעילותו הקתולית ומתמסר לכתיבה ספרותית. יש לנו הרבה מאוד תיעוד עליו וכל יצירותיו נשמרו וזה משקף את מעמדו בחייו. הרבה מאוד עמיתים, מוזיקאים, כתבו יצירות לרגל פטירתו, אף אדם לא הוערץ באופן כזה עד אז. הוא היה משורר קודם כל ויש לו גם יצירות מוזיקליות, רובן חילוניות. מספרי היצירות בכל ז’אנר: 23 motet 41 ballade 19 rondeau 22 viralai 17 lai 1 missa. 1) (משו כתב 204 בלדות ורק 41 מתוכן היו עם ליווי מוזיקלי.) המיסה שכתב משו, היא יצירה יחודית במאה ה-14. פוליפונית שזו המצאה מאוחרת יותר – במאות ה-15 וה-16. לא מצאנו עוד יצירות שלמות שהן מיסה פוליפונית במאה הזו. ליאונינוס הוסיף, כזכור, אורגנום רק לפרקי הפרופריום, וכאן יש 6 פרקי אודינריום שלמים. בשנת 1324 – האפיפיור מתי ומזמין לשיר בסגנון פוליפוני מיסה ותפילות. בשנות ה-60 של המאה ה-14 משו כתב את המיסה. “מיסת נוטרדאם” בעיר ריימס – שם יש קתדרלה גותית מפורסמת, ושם נערכו ההכתרות למלכי צרפת. ככל הנראה משו כתב את המיסה להכתרה של פיליפ ה-VI שהתקיימה בשנת 1364. המיסה היא הישג עצום של משו. יצירה גרנדיוזית.

ה-lai הן יצירות מונודיות הממשיכות את מסורת שירי הטרובר. צורות מעוצבות וקבועות formes fixes הן הבלדות, הרונדו והוירלה. יש להן ארגון פואטי ומוזיקלי, מספר בתים, מספר שורות ומספר הברות בשורה, אופן חריזת השורות, מספר חזרות, פזמון (=refrain, שורה טקסטואלית ומוזיקלית החוזרת ללא שינוי) – כל אלה קבועים בצורות הללו.

שמונה או שלושה עשר שורות (שהן בעצם שמונה: שלוש שורות קצרות [לקמן B,b] ועוד חמש ארוכות (כפולות) [לקמן A,a]). יש רק שתי יחידות מוזיקליות, A ו-B: A B a A a b A B. באותיות הקטנות המוזיקה זהה והמילים משתנות. באותיות הגדולות: המילים והמוזיקה זהים. יש פזמון שמושר בהתחלה ובסוף.

בסגנון האיטלקי כל הפרמטרים שונים מהמוזיקה הצרפתית. טרה צ’נטו – קיצור של מילה טרה צ’נטו – 1300. בניגוד לצרפת – ששם יש מלך חזק, איטליה היא רצף של ערים עם שליטים. מילאנו, רומא, ויצ’נזה, פדובה, בולוניה. בכל עיר שולטת משפחה מקומית. (לדוגמא: מדיצ’י, ספורצה). הקשר בין הערים הוא לא אדוק. יש קשרי מסחר ומדע בין איטליה לצרפת וכן בתוך איטליה. תהליך החילון דומיננטי שם מאוד. [1354 – בוקצ’יו דה קמרון] יש יצירות דו קוליות וטרה קוליות – חילוניות. משנות ה-40 של המאה ה-14 ועד לתחילת המאה ה-15: 600 יצירות. לא ברור מאיפה הסגנון הגיע ומה קרה לו, היו להם שירי טרופדור חילוניים, לא ברור מאין הפוליפוניה הגיעה, היא שונה מאוד מהסגנון הצרפתי. כל הרפרטואר מתפתח על רקע של תרבות עשירה של דיקלום פואטי מחורז וממושקל באיטלקית. Antonio du Tempo כתב ב-1322 ספר שמדריך איך לכתוב על בסיס מקל וחרוז צורות שונות. לספר קוראים: Degli ritimivolgari. (volgari – כלומר לא בלטינית). יש סגנון שירה שהתפתח בחצרות אצולה בשם: dolce stile nouvo, המבוסס על חוקים קבועים ונוקשים. זהו בעצם דקלום מושר parlor cantando. (דומה למה שהיה ביוון). יש כמה השערות למה התחילו לכתוב את היצירות האלו, אחת מהן היא שפליטים מן הדבר שברחו מפדובה למילנו ושהו בחצר של ספורצה שלחו מכתבים במסווה של יצירה מוזיקלית (ושם דיברו באופן נסתר על דמויות פוליטיות. Codex Squarcialupi – כתב יד המכיל 300 יצירות של טריצ’נטו, הנקרא על שם המזמין, שהיה איש עשיר והזמין אותו ב-1415, מלבד יצירות מוזיקליות יש תמונות צבעוניות ויפות של כל המלחינים.

שירה ספרותית בשפת המקום. כנראה שמקור השם הוא madre – שפת האם. צורה טקסטואלית ומוזיקלית קבועה. הבית, בן 3 שורות נקרא stanza, והוא חוזר פעמיים, עם אותה המוזיקה ואותה החריזה, אך עם מילים שונות. לאחריו ritornello בן שתי שורות, המושר פעם אחת. הרעיון היה לכתוב מוזיקה יפה ולא סתם מתמטיקה. (בוקצ’יו מתעד שירת מדריגלים וכנראה שזה היה קיים בתור אילתור כי אין לנו תוים רשומים מן התקופה הזו)

פרנצ’סקו לנדיני – חי בשנים 1327-1397 והתעוור לגמרי בגיל 9. היה אחראי על הכנסיה המרכזית בפירנצה באותה התקופה – סן-לורנצו. כל היצירות הדתיות שלו אבדו, ונשמרו רק היצירות החילוניות. הוא כתב: 9 מדריגלים, 90 בלטות דו קוליות ו42 תלת קוליות. אחת מהן קצ’יה Caccia מוזיקת ציד שמחקה קולות של סוסים, כלבים וקרנות ציד. הבלטה Ballata היא צורה טקסטואלית ומוזיקלית קבועה – מזכיר את virelai הצרפתי. המבנה הקבוע הוא 13 שורות שמחולקות כך:

התיווי האיטלקי שונה מאוד מזה של הארס נובה. הרבה יותר טבעי וקל. בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 הסגנונות המקומיים מתחילים להשתלב האחד עם השני. יצירות איטלקיות סופגות, לדוגמא, השפעות ממוטטים צרפתיים – ארס סופטיליו. אין הרבה יצירות מהתקופה. היצירות שטחיות יותר. התמקדו בצורת רישום התווים יותר מאיך שהיצירה נשמעת.