תרבות יוון נחשבה למופת בכל מערב אירופה. הרנסאנס היה התעוררות וחזרה לאידיאלים של יוון. האדם במרכז. הוא אמת המידה של הכל. האלים גם היו בדמות אנושית והתנהגו כבני אדם. שלטו יחסית דמוקרטי. יש לנו מספר דוגמאות של המוזיקה שלהם, היה להם דרך לרישום תווים. אבל זה מעט מאוד. היתה להם מוזיקה קולית בליווי כלי. חד קולית. פעולה סינקרטית – שילוב של משחק, ביצוע, הבעה. רוב המונחים מגיעים מיוונית: מונודיה, מודוס, אודה.

פיתגורס עד אפלטון: שמונה צלילים בסולם, כשיש צליל מרכזי אחד. הדבר מקביל לשמונה כוכבי לכת – לכל כוכב יש צליל. העולם מבוסס על הרמוניה שמחזיקה את היקום. (הרמוניה=התמזגות.) אפלטון: (סוף המאה ה-4 לפנה”ס) בספרו Politics (שנת 380) מדבר על שני מקצועות בעלי אותה חשיבות שמסייעים ליצירת האזרח המושלם. התעמלות ומוזיקה. חשוב לא להזניח אף תחום.ומדבר על האתוס – התוכן המוסרי של המוזיקה. למוזיקה יש תפקיד דידקטי. מרכיבים שונים במוזיקה יוצרים השפעות שונות על המאזין, ויש אלמנטים שיש להימנע מהם. מודוס פריגי (=דורי של ימינו) למשל, גרם פעם לחיילים שחזרו עייפים לאחר ניצחון בקרב, לצאת להלחם שוב ללא תכלית. פאולוס – כלי נגינה הדומה לחלילית, אך מפצל לשניים. מעורר את הרגשות החיתיים. מוזיקה אינסטרומטלית – יכולה גם להשפיע בצורה לא נכונה. אריסטו: (שנת 326) דיבר בספרו “רפובליקה” על ארבעה מקצועות: קריאה, כתיבה, התעמלות ומוזיקה. מוזיקה לא רק מחנכת את האזרח, אלא אפשר גם להנות ממנה בשעות הפנאי ללא שום תפקיד שימושי. המוזיקה מספקת הנאה ושעשוע אינטלקטואלי. Mimesis – תורת החיקוי. כל תחום של פעילות אנושית מחקה חיים סביבנו. סדר מלאכותי-אנושי מקורו בטבע. אריסטו טוען שלמוזיקה יש יכולת לחקות רגשות אנושיים, להשפיע על הקהל ולגרום לו את אותם הרגשות שיש למבצע.

המקור ההיסטורי: מתחילה להתפתח בתחילת המאה ה-6 לפנה”ס מפולחן לדיוניסוס (אל היין), שהוא אל בעל דירוג נמוך יחסית. היה לו פולחן פראי, שירים בז’אנר נחות של hymn. אפולו (אל האמנויות) – בניגוד לדיוניסוס היה הרבה יותר נחשב והיו לו כמה מוזות. בפולחן לאפולו השתמשו בכלים אציליים יותר ובאודה Ode שזה ז’אנר של שירה פואטית. כותבי הטרגדיות: הטרגדיות היו יותר נחשבות מהפולחן לדיוניסוס. אצל אסכילס Aeschylles היתה דמות אחת - מונולוג. סופוקלס Sophocles הוסיף דמות שניה לטרגדיה וכתב טקסטים – דיאלוג. אוריפידס Euripides הוסיף עוד דמויות וכך נוצר הרב שיח – פולילוג. מבנה: אפיזודות episodium – תמונות שמרכיבות את הטרגדיה. התחלת האפיזודה היא תמיד במונולוג monolog, אחריו יש דיאלוג dialog, ובסוף יש קטע של מקהלה stasimon/chorus. המקהלה עמדה במקום שנקרא orchestra ותפקידה לסכם את שהתרחש באפיזודה. לפרש ולתת תגובה רגשית לאשר ארע. המקהלה מגשרת בין הדמויות לאלים. אופן הביצוע: כל הדמויות גולמו על ידי גברים שעטו מסיכות שביטאו את הלך רוחה של הדמות. השחקנים ביצעו את הטקסט, שהיה ממושקל ומחורז, בחצי שירה וחצי דיקלום – פרוסודיה prosody אין לכך מוזיקה רשומה בתוים. ז’אנר סינקרטי syncretic – שילוב אורגני של דרמה, ספרות, שירה ותנועה. הכל נעשה על ידי השחקן, אין חלוקת תפקידים. גם המקהלה ביצעה את תפקידה סינקרטית – בשילוב של תנועה. תוכן הטרגדיות: הדמויות שגולמו היו תמיד ממעמד גבוה: מלכים אצילים ואלים. יש קונפליקט פנימי לדמות הראשית בין המחויבות האזרחית והציבורית שלו לבין הרגשות. בדרך כלל הפתרון היחיד הוא מוות – מה שמביא לקתרזיס (הרעיון הוא שדמות חיובית המגיעה מגורל טוב לגורל רע – יוצרת פחד וחמלה אצל הצופה. פחד – שמא זה יקרה גם לו. חמלה – כי הדמות מעוררת אמפתיה. וזהו הקתרזיס. -ל.פ. [-לא נלמד בשיעור]) הקהל: הטרגדיות הוצגו באמפיתיאטרון, שלבנייתו השתמשו בבניה מיוחדת כדי שניתן יהיה לשמוע את השחקנים. האינטראקציה בין הקהל לשחקנים היתה הדבר החשוב ביותר. והכל בנוי כסיפור שהשחקן מציג לקהל. היה ערך גדול מאוד לקתרזיס – ההתרככות וההשתלמות של הפרט, בחברה היוונית. דאגו שלמי שאין כסף לקנות כרטיס יכנס גם.

פיתגורס המציא במאה ה-6 לפנה”ס כלי מדידה של מרווחים בשם מונוקורד monochord. הוא גילה שבעצם מדובר על יחסים בין תדירויות. אוקטבה – 2/1, קווינטה 3/2, קוורטה 4/3, טריטון 87/64, סקונדה גדולה 9/8, סקונדה קטנה 16/15. היוונים דיברו על יחידה מודלית בשם טטרקורד – ארבעה צלילים, שרצף של שנים כאלו הוא הבסיס למודוסים השונים. דיאטוני – מי רה דו סי. כרומטי (מלשון צבע) – מי דו# דו-בקר סי. אנהרמוני – מי דו דוb סי. הכיוונון הפיתגוראי היה מבוסס על שרשרת קווינטות זכות. כך שסי# היה גבוה מדו ב”קומה” פיתגוראית (רבע טון). השמות של המודוסים היווניים השתבשו בגלל פיענוח מוטעה של אחד מאבות הכנסיה (בואציוס). כך שלמה שאנו קוראים היום פריגי הם קראו דורי, לדוגמא.