ארתור הונגר נולד בלה-הברה שבצרפת, ב-10 למרץ, 1892. משפחתו היא ממוצא שוויצרי במקור, ועל זהותו זו שמר כל חייו. ארתור הצעיר לא נהנה מפריבילגיות של ילד פלא, אך בביתו הייתה מוסיקה חלק חשוב: אימו הייתה פסנתרנית, והוא ניגן בכינור. לעיתים הצטרף חברו של ארתור לאנסמבל הקטן ככנר, וכך הייתה להונגר ההזדמנות להתחיל לכתוב יצירות קטנות לאנסמבל הזה. בשנת 1909 הוא נרשם לקונסרבטוריון בציריך והחל להתוודע למוסיקה המודרנית בתקופתו, של ריכרד שטראוס ומקס רגר. ב-1911 נרשם לקונסרבטוריון של פריס. הוא הגיע לעיר בעיצומה של מהומה תרבותית: התבלטו אז הבלט רוס של סרגיי דיאגילב, למרות שהמוסיקאים הדומיננטים באותה תקופה היו פורה, רוול, דביסי, דיוקה ורוסל. הוא למד שם קונטרפונקט אצל אנדרה גדאל, ושם התחבר עם מיו ועם איבר. בשנת 1918 סיים את לימודיו, והספיק להלחין כמה יצירות קאמריות, וגם פואמה סימפונית. בזמן הזה הוא פגש בדמויות מפתח בחייו, ביניהן גם אריק סאטי. יצירותיו נוגנו בעיקר בקונצרטים של “הגאונים החדשים”, הלא הם השישיה הצרפתית לעתיד, בה היו חברים מיו, דוריי, פולנק, טייפר, אוריק והונגר עצמו, וניתנה להם חסותו של סאטי. באותה שנה הוא כתב את הבלט Le Dit des Jeux du monde, שגרם לסקנדל שהבטיח, כמובן, את פרסומו. בינואר 1920 קמה קבוצת השישיה, ובקונצרט שנערך בביתו של מיו נוגנו מיצירותיהם, וגם ז’אן קוקטו היה נוכח. העיתונאי הנרי קולה, שהיה נוכח בקונצרט העניק להם את שמם: השישיה Les Six. כדאי גם לציין שהכינוי “קבוצה” אינו תמיד נכון, שכן הם פעלו יחדיו לתקופה קצרה, והשוני בין החברים בה היה רב על הדמיון.

במנשר שפרסם קוקטו זמן מה מאוחר יותר, שהשפיע מאוד על אופי כתיבתם של חברי השישיה, היה גילוי דעתו של קוקטו, המשורר, המחזאי ואיש האומנות. ערכו רב מאוד בשל הרעיונות החדשים המובאים בו. במנשר זה יוצר קוקטו כנגד האימפרסיוניזם של דביסי*. הוא טוען שיצירותיו “חסרות צורה, ומטושטשות. את הגימונפדים של סאטי הוא תזמר בצורה שהרסה את מבנם הנפלא...”. 1) אז במה כן דגל קוקטו? התוצר הישיר של דבריו הם בעצם כך, וכך גם מתבטאים ביצירותיהם המוקדמות של השישיה: פשטות, תמציתיות וצלילות. מבחינה מוסיקלית הרעיונות מתבטאים ב: יצירות בסדר גודל קטן יחסית, מלודיות פשוטות, על סף הפשטניות, המקצבים גם הם פשוטים וברורים: 4\4 או 2\4 לרוב, כאשר הפעמות סבוכות יותר: שימושים בקווינטולות וספטולות. היה שימוש בסינקופות מעולם הג’אז, אך כתוספת דקורטיבית ולא כסכימה של כלל היצירה. ההרמוניה, כמו הקצב, הייתה פשוטה, וכמעט תמיד טונאלית, חוץ מהונגר. ובאופן כללי, אחד הרעיונות המרכזיים היה הדגשת קיום ומתאר. זוהי התרחקות מוחלטת מהאימפרסיוניזם של דביסי, בו לצבעוניות העזה, המודגשת, היה תפקיד חשוב. הדבר דומה לציור הצבוע בצבעי פסטל עזים, ובמשיחות מכחול חופשיות. השישיה הציגה דגם ציורי סכימטי יותר, ברור וצלול ביותר. לאחר ה”שפות” המוסיקליות החדשות שהציעו סטרווינסקי ושנברג, באו השישיה והציעו שפה חדשה משלהם. בתוך שפה זו נשמרת הרוח הצרפתית; בעוד שהאסכולה הוינאית שאפה לדחיסות כרומטית ולביטול הטונאליות בכלל, בפריז נשמרת הקלילות, הריקודיות והאירגון הרתמי המאפיינת כל כך את המסורת הצרפתית. גם הטונאליות לא נזנחה, כיוון שמאז ומתמיד המלודיה המודאלית נשתמרה שם. זה מנע מהכרומטיות לחדור גם לצרפת. מסטרווינסקי השישיה דווקא כן הושפעה, הן מבחינה הרמונית והן מבחינה רתמית: רוח של פשטות וצלילות, והדגשת קוים.