הקונסרבטוריון הוירטואלי

[holst]

מאחר וקיימת "בעיה" עם הז'אנרים של הסריאליזם והדודקפוניה באתרנו הקט, נפתח לו אשכול תמיכה בדודקפובים.

מה שטוב בתמיכה בדודקפובים הוא שלא צריך להושיב אותם שעות מול מערכת הסטריאו, כי רוב היצירות הדודקפוניות אורכות כמה דקות. ווברן כתב גם קטעים שאורכים כמה שניות.

כמובן שמדובר במוסיקה שמאוד לא קל להזדהות איתה, כי הרגש המוסיקלי שלנו יחפש בד"כ את הצד האסטתי כדי להתעסק במוסיקה. המוסיקה הזו באה להתעסק ברעיונות שונים מהצד המכוער שלהם, הגרוטסקי שלהם, אבל! הנוקב והאותנטי שלהם (לפי דעתי לפחות).

ידעתם שפרקים מתוך האופרה "ווצק" כתובים בצורת סונטה? הדודקפוניה היא לא גיבוב של צלילים... ובעיקר לא כשיש טקסט לצידם.
יצירות חביבות וקצרות בתור התחלה הן "הניצול מוורשה" של שנברג, שהיה יהודי כידוע, ולהרבה אנשים יהיה קל להזדהות את התוכן, לפחות. באמצע היצירה משמיעה המקהלה את "שמע ישראל". המוסיקה תומכת בהכל, ומדגישה את הפן ה..."שואתי", האסון המפלצתי, שהוא אינו אנושי.
כדאי גם לשמוע את הסוויטה הלירית של ברג, ואת הקונצ'רטו לכנור שלו, או לפחות קטעים מהם. הם יצירות שאחרי שמתרגלים לצורת ההבעה הלא שגרתית בהן, הן פשוט נוגעות ללב.
יצירותיו של ווברן פחות אמוציונליות, אך הקרות והנוקשות שבהן ניכרת באופן ברור. יש בהן מעין אקסטזה, ואולי אפילו כעס. מומלץ מאוד להקשיב ליצירות לפסנתר, לסוויטה, לקטעים לפסנתר בקובצים שונים, ועוד.
אחת הדרכים שלדעתי דיי עזרו לי להבין למה הכל קרה, ומה בעצם רוצים להגיד כאן, זה צפיה הסדרה שמגיש סיימון ראטל. אחד הפרקים עומד על המעבר לסריאליזם מן הרומנטיקה. ראטל מסביר את הכל בצורה שלא חשבתי עליה, עם דגש על הפן הרעיוני של המוסיקה, של המגמות וכד'. מאוד מאוד כדאי לנסות ולהשיג. חוץ מזה, הסדרה משודרת לעיתים ב"אוניסברסיטה הפתוחה" בערוץ שמונה, בד"כ בשעות אחר הצהריים.

בשורה התחתונה: אל תצפו להתאהב מיד... קחו את הזמן, נסו כמה פעמים, זה לא יזיק. תוכלו להתגאות בעצמכם ששרדתם את זה, כי בתכלס זה הרבה יותר פשוט מלשמוע אופרה של ואגנר

[Dombi]

אני חושב שהמשפט האחרון שלך עידן די נכון...
צריך להקשיב לזה כמה פעמים לפני שמתחילים לחבב את זה.

אני קפצתי למים הקרים לא מזמן... קניתי דיסק של פיירו לונר.
הזדעזעתי... גם כי לא היה לי את הטקסט לפניי, גם כי לא ידעתי ממש מה זה שירה על ידי דיבור רציף... הקיצור זה היה נשמע לי כאילו טובחים מישהו.

אבל מתרגלים לזה, גיליתי קטע שכל פעם ממש משעשע אותי, וקטעים ממש גאוניים.

חוץ מזה אגיד משהו קטן על מוזיקה דדקופונית:
לדעתי היא הרבה יותר קשה לכתיבה מאשר לכתוב יצירה עם מבנה מלודי ברור והכל.
אומנם כולם אומרים שזה נשמע כמו מישהו שנופל על פסנתר, אבל לכתוב את זה במציאות זה לא פשוט בכלל.

[חלילניתוש]

אני חושבת שהאתגר הכי גדול במוסיקה דודקפונית היא לא לכתוב אותה ולהצמד לחוקים (מה שמסתבר כקשה בפני עצמו בהרבה מקרים) אלא לכתוב יצירה דודקפונית שנשמעת יפה! ופה אני ארשה לעצמי להשוויצ שלאחרונה ניגנתי אחת כזאת. יצירה של שותפי לדירה (וכן לחיים) לחליל ופסנתר. כולה דודקפונית לפי כל הכללים בלי אף חריגה והיא נשמעת ממש ממש יפה. היא מלודית והכל. למה אין יותר כאלו? אנחנו אמורים להקליט אותה מתישהו וכשזה יקרה אני אעלה אותה לאתר להשמיע.

לבנתיים ההמלצה שלי ליצירה היא הפאסקליה לתזמורת של וברן. אני לא בטוחה שזו דודקפוניה אבל יש בזה סוג כלשהו של סריאליות. היא קצת כבדה ואמוציונאלית, לדעתי, אך עם זאת גם מאוד מיוחדת ויפה.

[Mistyusic]

תרשו לי להחיות את האשכול...
אני התחברתי לשנברג מהרגע הראשון ששמעתי אותו. התלהבתי מהשמיעה הראשונה.
צריך להבין מה עומד מאחורי זה.
בעייני שנברג מציג מציאות אמיתית ונוקבת, בלי התיפייפות מיותרת - הוא מציג הכל כמו שהוא.
אני מרגיש הרבה אמת יוצאת מהמוסיקה שלו, הרבה כנות והמון המון מחאה.
המוסיקה נותנת לי כוח להעז ולהאמין בכל דבר.
העולם שלנו טבוע בחוקים נוקשים ונורמות, והתפיסה שלנו בנויה לפיהם. הוא שבר את הכל בעייני והציג משהו אמיתי בלי להיות חלק מהנורמה.

אני מעריץ.

פירו לונאר זו היצירה האהובה עליי של שנברג ואני ממש ממש רוצה לשמוע אותה בקונצרט חי...

[userFish]

אממ..ממש סליחה על הבורות..אבל..מזה מוזיקה דודקפונית??

[טל כץ]

Mistyusic, שנברג אכן הביא משהו חדש ושונה אבל אל תבין לא נכון. הוא בא עם טכניקות חדשות. קיימת חוקיות במוסיקה שלו והגבלה לסגנון מסויים.
בכל דבר יש חוקיות. נוקשה או לא נוקשה זה עניין סובייקטיבי.

ופיירו הסהרורי, אכן תקשיבו ליצירה אנשים ! שווה !

פישקין, מוסיקה דודקפונית זו מוסיקה הבנוייה על שיטת 12 הטונים של ארנולד שנברג מה שאומר שקיימת סדרה של 12 טונים שווים
שרצים בסדר מסויים ע"פי בחירת המלחין. ברגע שנוגן תו מסויים בסדרה, החוק אומר שאסור לחזור עליו שנית עד שסיימת את שאר 11 הטונים בסדרה.

[Dombi]

ותוספת קטנה להסבר:
בעצם כל מלחין דדקופוני לפני שהוא מתחיל לכתוב את יצירתו הוא בוחר לו את ה"שורה" שלו.
השורה שלו היא המוטיב של היצירה שבנויה מ12 טונים שלא חוזרים על עצמם כמו שאמר טץ.
בנוסף לכך אפשר לפעמים לחלק שורות לכמה צלילים מכיוון שהם יוצרים ביניהם איזשהוא אקורד או צבע מסויים.
וגם לפעמים המרווחים בין צליל לצליל הם מאוד מכוונים ולפעמים אפילו סימטריים לחלוטין.
אבל הדבר המגניב הוא שאפשר ליצור וריאציות לשורה הזאת, 3 ליתר דיוק בנוסף לשורה הקיימת:

1. היפוך. מתחילה מהסוף אל ההתחלה.
2. מראה. מתחילים מאותו צליל אבל לעומת השורה הקיימת, אם המרווח הראשון הוא סקונדה בעלייה,
אז בשורת המראה המרווח הראשון יהיה בסקודנה יורדת, וככה ממשיכים עד שמשיגים את כל הטונים.
3. ההיפוך של המראה.
ובעצם מה שקורה הוא שמשורה אחת אפשר ליצור 48 ווריאציות,
בהנחה שאת הגרעין של השורה אפשר להתחיל מכל צליל שהוא.

אבל בכל זאת הצעה קטנה למתחילים:
נראה לי שמומלץ להתחיל מתחילת דרכו של שונברג. בהיותו בן 25, בתור צעיר אקספרסיוניטסי במיוחד,
הוא מלחין את היצירה "ליל הוד" אופוס 4. תקשיבו, לפעמים זה מנחם לדעת שהוא לא כתב רק בשיטת ה12 צלילים.

[Mistyusic]

אני יודע שהמוסיקה שלו מבוססת על הרבה חוקים, אבל אני חושב שיש משהו מאוד יפה ותעוזתי בעשיה פנימית אמיתית, שבירת כל המוסכמות הישנות. חופש יצירה.
אני בעד אקספרסיוניזם. אני חושב שמלחינים מודרנים יכולים לקחת את החופש לעשות כל דבר העולה על רוחם...

המוסיקה של שנברג יפה כמו טיפת דם הצובעת שפתיים של איש חולה! ככה נכתב בשיר הגאוני "ואלס של שופן" מפירו לונאר....
הליד הזה מבטא את המוסיקה שלו בצורה נהדרת...

(:

[blop88]

הדדוקפוניה על כל חוקיה הנוקשים באה קודם כל לשרת מטרה אומנותית. זה מסוג המוזיקה שאתה צריך לקחת זמן בשביל להתאהב בה.