הקונסרבטוריון הוירטואלי

[פיציקטו]

לפחות 6 תזמורות סימפוניות מחפשות אותך כעת:
http://.nytimes.com/2005/02/12/arts/music/12oboe.html

[פיציקטו]

אם אין לך מינוי הקישור לא יעבוד אז הנה הטקסט!
Suddenly, 'Oboist Wanted' Signs Are Everywhere
By DANIEL J. WAKIN

Published: February 12, 2005


Where have all the oboes gone?
More precisely, where have the principal oboists in the nation's leading symphony orchestras gone?
The job - a critical one in any orchestra - is open, or about to be, at the Chicago Symphony Orchestra, the Cleveland Orchestra, the Los Angeles Philharmonic, the Cincinnati Symphony Orchestra and the San Diego Symphony.




In the latest departure, Joseph Robinson said this week that he will retire as principal oboist of the New York Philharmonic, one of the most visible orchestra jobs in the country, after 28 years.
"This is a conservatory oboist's dream, to see so many openings at the same time, with all the trickle-down effects of that," Mr. Robinson said.
But it can be an orchestra executive's nightmare. As John Mack, the dean of American oboists, put it, "People are running around like headless chickens saying, 'Where are we going to find people?' "
The lack of a permanent, full-time principal may not be readily obvious to the concertgoer, accustomed to hearing the orchestra tune to the oboist's pitch, a plaintive A. But the instrument has some of the most prominent solo material in symphonic music.
Observers of the oboe world - which would mean just about no one but oboists - say the sudden raft of openings appears on the surface to be a confluence of health problems and retirements.
But there is also a generational change under way, as the recent musical descendants of the father of American oboe playing, Marcel Tabuteau, who died in 1966, leave the scene.
Tabuteau played in the Philadelphia Orchestra from 1915 to 1954. Through his teaching, he is universally credited with having created the American sound and style of playing the oboe, a notoriously difficult woodwind instrument, with its incessant hunger for carefully whittled double reeds, their two faces lashed together, and its tricky fingering mechanism. As Tabuteau's legacy recedes, the latest generation of players lacks distinction, some suggest, slowing the process of filling all the openings.
Nevertheless, the prospects have up-and-coming oboe stars salivating.
"It's like a gift from heaven," said John Snow, an acting co-principal oboist of the Minnesota Orchestra and a highly regarded player considered ripe for a bigger job. "It's not going to happen again like this." Mr. Snow said he might shoot for the Cleveland and New York openings.
The chair, obviously, will never go empty. Associate oboists, substitutes and acting principals fill in, and they are generally superlative musicians. A number of the orchestras involved have finalists for the job or are in the middle of auditions. But some auditions have been dragging on for years. The Cleveland Orchestra, for example, has been without a tenured principal oboist since Mr. Mack retired in 2001.
Over the long term, musicians say, the void can affect an orchestra's sound, internal culture and morale.
Changing any principal position can be subtly disruptive in an organism whose artistic expression depends on years of playing together. Personalities and musical profiles must mesh. The oboist is particularly important, and is often seen as the pre-eminent woodwind voice (though clarinetists and flutists may dispute that judgment).
"They are the principal fiddle of the wind section," said Paavo Jarvi, the music director of the Cincinnati Symphony Orchestra. "There is a musical and moral authority that comes with the position." The principal oboist is often seen as "the second concertmaster of the orchestra," he said.
The prominence of the oboe, one of the earliest winds to join the orchestra, stems from tradition, the role of the principal player and the vividness and intensity of the instrument's sound.
Mr. Mack recalled that when he joined the Cleveland Orchestra in 1965, its conductor, the autocratic George Szell, leaned over his music stand one day and said, "Mr. Mack, you are the leader of the woodwinds."
Delaying the appointment of principal oboists also delays the learning curve.
"Being a solo oboe player, you are basically playing a concerto every night," Mr. Jarvi said. "A new person will have an incredibly difficult 10 years in front of them, because everything is new, everything is exposed. You have to have nerves of steel."
Given the pressure, it is remarkable that many principal oboists stay around for several decades.




Mr. Robinson of the New York Philharmonic said that at 64, he "didn't want to get into a position where people were whispering I should leave already." He said he did not have the virtuosic reflexes he once had, adding, "Some things were easier 20 years ago."

[Dombi]

חחח וואי זה ממש הולך להיות מלחמות שמה עכשיו...
עמנואל לך על זה!!

[EmmanuelOboe]

ואי זה ממש רע בשבילי... זה אומר שכשאני סוף סוף אכנס לשוק, עוד איזה 4-5 שנים, כל העבודות האלה יהיו תפוסות עם אבובנים טריים, ולא יהיה מקום.

מצד שני, כמו שכתוב שם, יש תזמורות שמחפשות כבר כמה שנים. גם כתוב שם שהרמה של הדור הזה של אבובנים באמריקה הרבה פחות טובה. ואני מסכים.
האבובנים האמריקאים היום באמת לא כל כך טובים... אין להם את הניצוץ של המוסיקה... הם משעממים. לכן, אנחנו הישראלים, יש לנו סיכוי לא רע להתקבל לעבודות האלה בסופו של דבר, כי יש אצלנו משהו שאצלם כבר אין.

עם כל הכבוד לאבובנים אמריקאים, אני חושב שעדי קדם מרגש אותי יותר בנגינה שלו מאשר כמה אבובנים בכירים באמריקה, כמו ג'ון מאק לדוגמה, שהוזכר בכתבה.

תודה לפיציקטו על הכתבה

[God]

רגע רגע רגע. האם אני מדמיין, או האם עמנואל, האבובן, הרגע שיבח את עדי קדם, האבובן?!

[holst]

א. דניאל, ניסים קורים... חוץ מזה שעדי ראוי לזה.

ב. איזו הכרזה: "האבוב הוא הקונצרטמייסטר של כלי הנשיפה" - מי אמר?? זו קביעה נמהרת מדיי.

האמריקנים הם כור היתוך מאוד לא מוצלח של מסורות ארופאיות בנות מאות שנים. באירופה אסכולה בכל כלי מתפתחת במספר מקומות, באבולוציה שנמשכת שנים רבות מאוד. באמריקה פשוט לוקחים קצת מכל דבר, מוסיפים כמה דברים "מקוריים" (לא עלינו), והנה, נוצרה אסכולה חדשה... עד היום, האסכולה המוצלחת היחידה באמריקה בחליל, היא זו הצרפתית, ממורשתו של פול טפנל, שיובאה לאמריקה ע"י ז'ורז' בארר. חלק ניכר מן הנגנים האמריקנים בתזמורות הגדולות הם בעצם מיובאים. האמריקאים לא הולכים לאף מקום בשיטה שלהם...

[God]

אבל יש בזה משהוא מאוד טוב: התזמורות האמריקאיות משלמות בין ההכי טובות בעולם. הנגנים באסכולה ה'אמריקאית' לא אהובה כ''כ.... לעומת זאת פה בארץ יש לנו מורים המלמדים בכל מני אסכולות, כולל חלקים מהאמריקאים, וכל מני ארופאים למיניהם - מה שאומר שיש לנו ייתרון - אנחנו נצא נגנים שמנגנים יותר יפה, נבוא לשם, ונקח את המשרות המשלמות!

[EmmanuelOboe]

האמת שזה בדיוק מה שחשבתי... הרבה אנשים נמהרים לנסוע ללמוד בחו"ל, אבל מסתבר שפה יש לנו אוצרות חבויים שכדאי לנצל. נצא מהארץ הזו מוסיקאים ונגנים הרבה יודע מוצלחים מאשר אם היינו נוסעים לחו"ל מיד. מה שיש ללמוד שם יחכה...

ובאשר לעדי קדם, אני אולי לא הכי אוהב אותו כבן אדם, או את ההתנהגות שלו בתזמורת, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהוא נגן ממש טוב אז מה אם הוא לא תמיד מנגן עם צליל שאני אוהב, או בצורה שאני רגיל אליה? הוא משיג את התוצאות, ותוצאות טובות מאוד. מגיע לו לקבל מחמאה מאחורה הגב פה ושם.

זה יהיה יהירות מצידי לא להודות בטיבו של עדי... הוא גם מנגן הרבה יותר שנים מכל שאר האבובנים בשכבת הגיל שלנו, ויש לו הרבה יותר נסיון תזמורתי.

[עוגי]

עמנואל, מה דעתך למשל על הנגינה של שיר ויגאל?

אני אהבתי למשל מאוד את הנגינה של תמר ענבר, כמובן שאהבתי גם הרבה דברים אחרים אצלה...