מלועזית - משמעות המילה קדנצה היא “סוף” או “סגירה”. הקדנצה היא מושג מוסיקלי בעל שתי משמעויות, שהקשר היחידי ביניהן הוא השימוש של הקדנצה בסוף של פרק, או של פראזה.
משמעות ראשונה היא מתחום תורת המוסיקה הטונאלית. הקדנצה היא מהלך הרמוני בעל משמעות סיומית אשר מגיע בסופו של היגד מוסיקלי (פראזה, משפט וכד’), ומבסס שם את הטוניקה. ייתכן ביסוס של הטוניקה המקורית של הסולם, או ביסוס הטוניקה של סולם חדש. הקדנצה חשובה במיוחד בתהליך של מודולציה או סטיה מסולם מקורי, משום שהיא ה”אישור הסופי” של הטוניקה החדשה. הגדרה ציורית נוספת של הקדנצה היא “טקס ההכתרה של הטוניקה”, והיא מתמצתת בקצרה את ההגדרה הארוכה יותר שניתנה קודם.
המשמעות השניה של קדנצה היא קטע בעל אופי סולני ווירטואוזי של כלי אחד (בד”כ הסולן), שמופיע בד”כ בסוף פרק ראשון של קונצ'רטו, החל מהתקופה הפרה-קלאסית. קדנצה יכולה להופיע בעוד כמה מקרים: בסופי פרקים אחרים בקונצ’רטו, באמצעי הפרקים של הקונצ’רטו, ביצירות קאמריות, בהן אחד הנגנים מנגן קטע חופשי ללא ליווי שאר הכלים, ביצירות תזמורתיות, בהן אחד הכלים הסולניים (חלילן ראשון, כנר מוביל, קלרניתן ראשון וכד’) מנגן קטע חופשי, בד”כ ללא ליווי שאר התזמורת, או בליווי של נקודת עוגב. שני המקרים האחרונים נפוצים החל מהתקופה הרומנטית והלאה.
הקדנצה הנפוצה ביותר, אם כן, היא בסוף הפרק הראשון של קונצ’רטו, ובו ניתנת לסולן (או לסולנים) אפשרות להפגין את יכולותיו בשליטתו בכלי, כאשר הוא עושה זאת ללא ליווי כלל. הקדנצה תסומן בפרטיטורה באיטלקית “Cadenza”, ולפניה יגיע אקורד של דרגה ראשונה בהיפוך שני (ראשונה סקסט-קוורט, 4\6), דבר שנפוץ בעיקר בקונצ’רטי מן התקופה הקלאסית. הקטע הסולני יהיה מבוסס בד”כ על נושאים ומוטיבים מתוך הפרק. הקדנצה בד”כ לא כתובה במשקל מסוים (כלומר היא ללא קווי תיבה), והסולן מורשה “לשחק” עם הטמפו. במקרים מסוימים כתב המלחין את הקדנצה בעצמו, אך הקדנצות יכולות להיות המצאה של הסולן, או של מלחינים ונגנים אחרים שכתבו קדנצה לפרק זה. בתקופה הקלאסית, בה האילתור היה עדיין נפוץ, היה נהוג לאלתר את הקדנצה על המקום, בהסתמך על המוטיבים והנושאים בפרק. כמה דוגמאות לקדנצות על קונצ’רטי של מוצארט: מלחינים רבים מאוד, ביניהם גם בטהובן, כתבו קדנצות לקונצ’רטי לפסנתר של מוצארט. חלילנים כגון פול טפנל כתבו קדנצות לקונצ’רטי לחליל. המלחין הרומנטי קארל ריינקה כתב קדנצה לקונצ’רטו לחליל ונבל, והמלחין הצרפתי בן המאה ה-20 ז'אק איבר, כתב קדנצה ללא אחר מאשר לקונצ’רטו לבסון. בסוף הקדנצה תופיע קדנצה (לביסוס הטוניקה), ובד”כ יופיע קישוט בדמות טריל. אז תיכנס התזמורת ותמשיך עד סוף הפרק. בתקופה הרומנטית קיימות פחות קדנצות, מאחר שהקונצ’רטי עצמם היו וירטואוזיים מאוד והצורך בקדנצה ירד. שינוי נוסף קרה במיקומה של הקדנצה (הראשית), והיא לאו דווקא הופיעה בסוף הפרק הראשון. היא יכלה להופיע באמצע הפרק, או גם בפרקים אחרים. כמו כן, נוספה האפשרות שהסולן לא ינגן לגמרי לבד, אלא יתווסף לו ליווי בדמות של נקודת עוגב, וכך מתאפשרת לו נגינה חופשית ללא הצמדות לטמפו.