דודקפוניה, או “שיטת ה12 צלילים”, פותחה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ע”י המלחין הגרמני ארנולד שונברג ושומשה בעיקר ע”י תלמידיו ברג ו-ווברן שביחד יצרו את האסכולה הוינאית השנייה.
שונברג הגיע אל השיטה הזאת אחרי חיפושים ארוכים אחרי מסגרת מוזיקלית בשביל היצירות שלו, שלאט לאט התרחקו לגמרי מהטונאליות והיו חסרות מבנה כלשהוא. (לדוגמא על היצירה “פיירו הסהרורי” שונברג אמר שמה שמשך אותו לכתוב לשירים הללו הוא המבנה המאוד מוגדר שלהם של הטקסט).
בעזרת השיטה הזאת, שונברג מצליח ליצור בו זמנית גם את האספקט המלודי ואת האפסקט ההרמוני באותה היצירה (אנכי ואופקי)

שיטת הדודקפוניה הינה כלי בידי המלחין ליצור את המוטיב שלו ליצירותיו.
לפני הלחנת היצירה, המלחין יחבר שורה דודקפונית שתכלול בתוכה את 12 הצלילים הקיימים במוזיקה בכל צורה שהוא חפץ, כאשר למבנה שלה וגם למרווחים שבין הצלילים הם בעלי חשיבות רבה בשביל היצירה.
(לדוגמא בסימפוניה אופוס 21 של ווברן השורה שנכתבה עבור פרק הווריאציות היא בעלת סימטריות מוחלטת, מה שהיה הכרחי בשביל הפרק כולו שהוא בצורת מראה וסיראלי מאוד).

והנה שורה לדוגמא:

לאחר שהמלחין כתב את שורתו, הוא יכול להתשמש גם בוריאציות שלה והן:

1. ההיפוך של השורה. מתחילים מהצליל האחרון עד הראשון - Retrograde
   
2. ה”סרטן” של השורה. השורה הזאת בנויה בצורת מראה לשורה המקורית, המרווחים מתהפכים בין צליל לצליל, כך שמרווח שעולה בשורה המקורית הוא מרווח בירידה בשורת ה”סרטן” ולהיפך 1) - Inversion
   
3. ההיפוך של שורת ה”סרטן” - Retrograde Inversion
   

ונוסף לכך ניתן להתחיל את השורה בטרנספוזיציה מכל צליל שרוצים. כך שבעצם לשורה אחת ניתן לכתוב 48 וריאציות!!
וזה כמובן נתן הרבה חומר גלם ליצירה אחת (שכמובן אין שורה אחת חוזרת בשתי יצירות)

חשוב להדגיש שזוהי רק שיטה של הלחנה, וזהו איננו סגנון של זרם מיוחד במאה העשרים.
שהרי אפשר לראות יצירות של ווברן, מינימליסטיות ביותר שכתובות בשיטת ה12 צלילים. יצירה ניאו-קלאסית של שונברג, הסוויטה אופוס 25 בעלת צורת פרקים בארוקיים לגמרי, ועדיין כתובה בצורה דודקפונית.
אין ספק שזה היה אחד המהלכים המהפכניים ביותר שקרו בהלחנה של המאה העשרים.