הכנסיה הספיקה במהלך הדורות לקלקל את עצמה ולהרחיק ממנה מאמינים שהיו תמימים באמצעות מאבקים נגד הכפירה, תופעת הסקיזמה, המוות השחור, אינדולגנציה (-מחילת חטאים עבור בצע כסף, בסוף המאה ה-15, כל אדם זכאי למחילת חטאים בין אם הוא נוצרי/קתולי בין אם לא). מתחיל להיווצר תחליף לנצרות הקתולית – רפורמציה, בתחילת המאה ה-16. התופעה התפשטה בכל מערב אירופה, להמציא תחליף לאמונה הקתולית. בכל מקום שהרפורמציה היתה חשובה בה, היתה לתופעה שם מיוחד. פרוטסטנטים/לותרנים – בגרמניה. לוויניסטים – בשוויץ. הוגנוטים Hugenot – בצרפת, אנגליקניים – באנגליה. יאן גוס – בצ’כיה מפתח נוסח מקומי של הנצרות והתפרצו שם מלחמות בין הקתולים לצבאו של יאן גוס. מרטין לותר – מתרגם את התנ”ך ישירות מעברית לגרמנית. יש משקל גדול יותר בקהילות האלו לתנ”ך (הברית הישנה) מלברית החדשה, יחסית לקתוליים. מבחינה דתית קרובים יותר ליהדות. לותר לקח גם מזמורים עממים ושינה להם את הטקסט, בטקסטים שהוא כתב יחד עם יוהן וולתר – הבסיס לכורלים הפרוטסטנטים. בתפילה הפרוטסטנטית כולם שרים ביחד ומתפללים יחד בניגוד לקריאה של פרקי תהילים ואנטיפונות שמתבצעות בידי נזירים בלבד בכנסיה הקתולית. הרעיון הוא לשתף את כולם יחד בחוויה דתית משותפת. נגן עוגב מגשר בין השירה לדרשה, שזה חידוש נוסף – כלי נגינה בכנסיה.

חזרה לאידאלים של רומא ויוון העתיקה, האדם במרכז. האדם כמידת הכל. “נשמה מושלמת בגוף מושלם”. אבות הכנסיה בעצמם התעסקו בהגות היוונית, אבל בכל זאת יש ניגוד חריף בין ימי הביניים והרנסאנס. המדע הימי בינימי היה בנוי על סכולסטיות, אך בתקופה הזו החלו להשתחרר מזה, הגיעו למסקנה שהעולם הוא לא גיאו צנטרי – כדור הארץ לא במרכז, אלא הלו צנטרי – השמש במרכז.התעניינות בחינוך הקלאסי – חינוך גופני, פילוסופי, מוסרי. התגלו ונמצאו דוגמאות של מוזיקה יוונית, התענינות בשפות. שילוב של האידאולוגיה הנוצרית בתרבות יוון.ציור תלת מימדי – שימוש בפרספקטיבה – Giotto כבר בתחילת המאה ה-14. דווקא בארס נובה ובטריצ’נטו יש הרבה יצירות חילוניות. ובתקופת הרנסאנס יש הרבה יצירות דתיות, זהו סוג של סתירה. אך האתגר בכתיבת יצירה כמו מיסה היה מקצועי מוזיקלי. המיסות האלו לא בוצעו בכנסיה, וזה סימן היכר. יש סגנון אחיד, עליו דיברנו לעיל. המרכז היה באיטליה באותו הזמן, שלא היתה מדינה, אלא פרובינציות, כזכור. משפחות שולטות בכל פרובינציה: פירנצה – מדיצ’י, פרארה – אסטה, לומברדי, מילאנו – ספורצה. מעסיקים מוזיקאים, מזמינים יצירות ובונים ארמונות. פלסטרינה ולסו הביאו לשיא את ההתפתחות הסגנונית ובעצם סיימו את התקופה.

שמו היה ג’ובאני פייר לואיג’י, נולד בעיר פלסטרינה ב 1524 ועל שם העיר הוא נקרא ומוכר לנו. נפטר ב-1594. קיבל חינוך והשכלה דתית. התחנך בקפלה שבעיר. פלסטרינה היה מאוד קתולי. האפיפיור פאול השלישי החל בקונטר-רפורמציה – שהיה תהליך שמטרתו היתה להחזיר לכנסיה את מעמדה לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית. רומא היתה פרובינציאלית ובשל היכשלה במבצעים צבאיים בעבר היתה מלאה בחורבות ושרידים מרומא העתיקה. בין המפעלים הארכיטקטוניים שנועדו לשקם את מראה העיר היתה הקפלה הסיסטנית, שנקראת כך על שם האפיפיור סקסט ה-VII, שהתחיל בבניתה. ב-1538 האפיפיור פאול השלישי הזמין את פלסטרינה לבוא לרומא, ולעבוד בקפלה הסיסטנית (קודם לכן עבד פלסטרינה בקפלה ג’וליאנה.), שהיתה המשרה המרכזית של המוזיקאים באותו הזמן, אך פלסטרינה נאלץ לעזוב את המשרה, כי הוא לא היה נשוי. ומשם עבר לסנטה מריה מג’ורה. הוא עבד גם בקפלות של חילונים, מבית Este, שמו יצא למרחוק כ”נסיך של המוזיקה” – אנשים באו ללמוד אצלו. פלסטרינה כתב: 104 מיסות, 200 מוטטים, שיר השירים, מגניפיקט, טה דאום, ומדריגלים – יצירות חילוניות בעלות תוכן רוחני. היה לו סגנון מיוחד משלו. שלמות של יצירה, שליטה אופקית ואנכית בקולות, משמעת, איזון ושלווה. מה שנכון – יפה בסגנון הזה. הקוים דיאטוניים ויש שימוש מאוד מוגבל בכרומטיקה. שימוש בכל 12 המודוסים. כתיבה מודאלית עם טון מוביל וקדנצות. הקווים האופקיים נעים במנעד צר של דצימה לכל היותר. שמתח שנוצר הוא בדרך כלל רגיסטריאלי והוא מתחיל ונפתר ברגיעה. כל קפיצה מאוזנת בחזרה בצעדים. והשימוש בהן מוגבל. גם משכי הזמן משתנים באופן הדרגתי ולא קיצוני. התבססות על תנועה מקבילה בקונסוננטים בלתי מושלמים. אופן הטיפול בדיסוננס הוא בעל מרכזיות מיוחדת. דורש הכנה ופתרון ברמה המלודית (צעידה בסקונדות לפני ואחרי) ההרמונית (פתרון והכנה קונסוננטיים) והמטרית (ריתמית – על פעמות חלשות או בקמביאטה). החוקים המוזיקליים חשובים מהטקסט במוזיקה ברנסאנס.

קרדינלים, בישופים וארכיבישופים פעלו בשנים 1545-1563 לחזק את מעמד הכנסיה. סילקו את רובן המוחלט של הטרופוסים והסקוונצות כחומר זר לכנסיה. כמו כן היה שימוש לא הולם במודוסים ביחס לטקסטים ונגינה בכלי. אנשים הגיעו כדי לשמוע קונצרט ולא להתפלל. רצו בתחילה גם לבטל את הפוליפוניה כי היא מסתירה את המשמעות של המילים, ולחזור למוזיקה גריגוריאנית, אך לבסוף לא עשו כן ורק הסיעו למסקנה שיש להעצים את התוכן הרגשי והמסר הרגשי הכללי של הטקסט באמצעות המוזיקה – מה שנתן חופש מסוים למלחינים. מיסת פאפא מרצ’לי – האגדה מספרת שפלסטרינה כתב את היצירה כדי להוכיח שניתן לכתוב בסגנון פוליפוני מבלי להפריע לטקסט. אך, יש מספר בעיות עם האגדה הזו: 1. פאפא מרצ’לו בכלל לא פעל בזמן שבו המיסה נכתבה (בשנת 1563), אלא כיהן במשך 21 יום בשנת 1555. 2. המיסה לא נכתבה בסגנון של פלסטרינה.

את העקרונות התיאורטיים לא פלסטרינה כתב. Glarean גלריאן השוויצרי כתב ספר ב-1547: דודיקה כורדון Dodicachordon (=כלי מוזיקלי בעל 12 מיתרים). שם הוא מדבר על כך שצריכים להשתמש בכל 12 המודוסים, כמו אצל היוונים. חזרה לאיאולי ואיאוני. הוא מבסס את השימוש בהם תיאורטית. Zarlino בספרו מ-1558: Le instutioni harmoniche ו-Pietro Aron בספרו Toscanell in Musica מ-1525, מבססים את הסגנון הפוליפוני. בין השאר טען פייטרו שצריך לכתוב את כל ארבעת הקולות ביחד ולא לחוד כי כתיבה אנכית היא יותר פרודוקטיבית, וכן רמז על הכיוונון המושווה (צרלינו ביסס את הדבר מבחינה אקוסטית).